בגמ' שבת ד, ב בסוגיא דקלוטה כמי שהונחה ידוע מש"כ האחרונים (האבנ"ז ועוד) שנחלקו בזה הראשונים, דדעת רש"י ור"ח ועוד שקלוטה היא כמי שהונחה בארץ, ודעת התוס' והערוך (ערך קלט) ועוד שהוא כמי שהונחה באויר. והאריכו בזה, בהסברת השיטות (ובאבנ"ז רוצה לחדש יותר מזה דלדעת רש"י כיון שהוא כמי שמונח בארץ הרי זה כאילו יש כאן הנחה ע"ג מקום ד', ואכ"מ).

והנה ידוע דדעת רש"י בזה הוא חידוש, דמדוע לנו לחדש לרש"י ב' חידושים א. שמתנענע נחשב למונח. ב. שנחשב כמונח בקרקע. כמו"כ ידוע קושיית הלכות קטנות מדוע נחשב הפסק כאשר מפסיק בין תש"י לתש"ר והתפילין באויר, והרי קלוטה כמי שהונחה. והגאון ר' שלמה קלוגר תירץ דלשיטת התוס' מובן שפיר. אבל עדיין צ"ב לשיטת רש"י. וכן יש עוד כו"כ קושיות ודחוקים לשיטת רש"י (ובפרט לפי האופן שאבנ"ז רוצה ללמוד) ואכ"מ.

ומעולם תמהתי, מנין לנו לפרש כן בדעת רש"י, ואדרבה בפשטות נראה שדעת רש"י ור"ח הוא כהתוס' וכפי שנראה פשטות הדברים בדין קלוטה. כי מש"כ רש"י והר"ח שקלוטה כמי שהונחה בקרקע או לארץ, הכוונה פשוטה כפי הפירוש הפשוט בהתיבות. ובפשטות, הרי דין קלוטה בא לחדש שאין צריך הנחה יציבה בארץ (וכפי שלמדנו בפשטות ע"ע) אלא דגם כאשר הוא נקלט באויר של הרשות נחשב הנחה מספקת.

וזהו הפירוש הפשוט בקלוטה. דהיינו "קלוטה" כאשר החפץ נקלט באויר הרשות "כמי שהונחה (בקרקע) דמיא" הרי דינה כמו חפץ שמונח בקרקע. דכשם שחפץ המונח בקרקע נחשב הנחה כמו"כ מחדש לנו דין קלוטה שגם חפץ שנקלט באויר נחשב כהנחה חשובה.

ולענ"ד נראה שזהו הפירוש הפשוט בקלוטה וא"כ אין שום ראי' לרש"י שקלוטה היינו שמונח בקרקע, ותמיהני שלא ראיתי לע"ע אף אחד שמפרש כן.