בגמ' שבת (ג, א): "בעי מיני רב מרבי הטעינו חבירו אוכלי ומשקין והוציאן לחוץ, מהו? עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומחייב (דהגם שלא עקר בידיה מהארץ מ"מ ע"י עקירת גופו נפעל עקירת החפץ) או דילמא לא (דחייב דווקא כשעקר החפץ מהארץ משא"כ כשעוקר גופו) א"ל חייב, ואינו דומה לידו (הפשוטה לפנים וגופו בחוץ ונתן בעה"ב לתוכה דפטר בי' תנא דמתני' אף לעני שהוציאה רש"י) מאי טעמא גופו נייח, ידו לא נייח". ובתוספות גרסינן "ידו דבתר גופו גרירה בעי עקירה גופו לא בעי עקירה".

הנה מתירוץ הגמ' "דחייב ואינו דומה לידו" וכן מהמשך הגמ' המבארת מדוע אינו דומה לידו, משמע קצת שזה היה צדדי האיבעי' האם זה דומה לידו או לא, וצריך ביאור מה היו צדדי האיבעי' ולמה הייתה ה"א שזה דומה לדיו (האם לא ידענו דידו בתר גופו גרירא)?

ועוד צריך ביאור בגמ' לקמן ג, ב "אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י כרה"ר לא דמיא מידו [לפי גירסת הר"ח] דבהעה"ב, ורה"י לא דמיא מידו דעני, בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה (אסרוה) רבנן לאהדורי לגבי או לא". הנה בספר "שבת של מי" פירוש דבריו על פי הרשב"א ור"ן והכי פירושו כשהוא עומד ברשות אחת ופשט ידו לרשות אחרת אין לידו דין אותו רשות שהוא בתוכו ואם הוא עומד ברה"ר והושיט ידו לרשות היחיד ידו לאו כרה"י וגמרינן לה מידו דעני דאי כרה"י דמיא כי פשט העני ידו להניח אעפ"י1 שלא נתן לתוך ידו של בעה"ב יהיה חייב שהרי הכניס מרה"ר לרה"י וכן נמי כשהוא עומד ברשות היחיד והושיט ידו לרה"ר אין לידו דין רה"ר דאי הכי כי פשט בעה"ב את ידו לחוץ אעפ"י שלא נתן לתוך ידו של עני יהא חייב" וצ"ל כקושיית ה"שבת של מי" "וקשה לי קצת דלמא משום דלא נייח ויש ליישב" דהיינו שהוא שואל מה הראי' ממושיט ידו לרשות אחרת וחפץ בידו שאינו חייב לזה שהיד היא לא כמו אותו רשות די"ל דזה שהוא פטור הוא מפני שהחפץ לא היה מונח באותו רשות.

ויש להקשות עוד, שאלה כללית דצ"ל מה הקשר בן הסוגיא של הטעינו חבירו לסוגייתנו (וכמו שהקשו במפרשים עיין בפנ"י ובצל"ח ועוד) ובלשון הצל"ח: "לכאורה אין מקום בבעיא זו בכאן, ובעיא זו היה לקבוע על משנתינו דהיינו על בבא דסיפא דשניהם פטורים דשם הוא מקום ספק זה האם גופו דומה לידו, וכדהשיב לו רבי ואינו דומה לידו ועדיין לא הגיע מקום קביעות הפלפול על סיפא דמתניתין שהרי רישא דמתניתין דהיינו פשט העני את ידו לפנים קבעה לקמן כמ"ש התוס ד"ה שניהם פטורים" ועד"ז יש להקשות על האיבעי' דאביי דלכאורה גם שם האיבעי' הולך על הסיפא וכלשונו "כרה"ר לא דמיא מידו דבעה"ב (דמתניתין) וכרה"י לא דמיא מידו דעני דמתניתין. ובכדי להבין כל הנ"ל יש להקדים ביאור בשיטת התוס' דהנה רואים שתוס הולך לשיטתו בג' סוגיות. א. פטורי דאתי לידי חיוב חטאת. ב. הטעינו חבירו. ג. ידו של אדם. דשיטת התוס' היא שמצד הסברא הפשוטה היינו אומרים שכשהיד נמצאת ברשות אחרת מהגוף יש לה יותר שייכות לרשות השניה (דהיינו שיש ליד גדר של הרשות השני') מהשיכות להרשות שהגוף נמצא בו. וכמו שיתבאר לקמן באריכות בעז"ה.

א. הגמ' ג, א שואלת למה במשנה כתוב "יציאות השבת שתים שהן ארבע" שפירושה שתי חיובים שחייב מן התורה ועוד שתים שהוסיפו מדברי סופרים לכאורה יש ארבע פטורים מר"ת ואסורים מדבריהם. (כי המשנה מדברת על שני מקרים ובכל אחד מהן יש עקירה והנחה ושניהם אוסרים מדבריהם נמצא שיש ארבע פטורים ואסור) ומתרצת הגמ' פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב, דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב". וראה בתוס' ד"ה 'פטורי דאתי לידי חיוב חטאת': "ומפרש ריב"א דאתי לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה". וכמפורש בתוס' שזה עיקר חיוב חטאת דהיינו שהוא עושה עיקר המלאכה בזה שהוא מוציא מרשות לרשות משא"כ עקירה בלא הוצאה (לתוך ידו של חבירו הפשוט לתוך חצרו) "אינה אלא טלטול בעלמא" דהיינו דשיטת התוס' היא שידו של אדם ברשות אחרת מתייחס יותר להרשות השני' דלכן כשמישהו עוקר לתוך ידו ובלי הוצאה אינה אלא טילטול בעלמא.

ב. גמ' ג, א: "בעי מיני' רב מרבי הטעינו חבירו . . מהו עקירת גופו . . א"ל חייב ואינו דומה לידו . . גופו נייח ידו לא נייח". (ויש גרסינן כאן ל"א ידו בתר גופו גרירא בעי עקירה גופו לא בעי עקירה. עיין רש"י ותוס' דלקמן) ובתוס' ד"ה 'מאי טעמא ידו לא נייח' נראה לר"י כלשון אחר דגרס ידו דבתר גופו גרירא בעי עקירה גופו לא בעי עקירה ולמאי דגרס נמי ידו לא נייח מפרש ר"י דהיינו משום דבתר גופו גרירה ולכן כשידו נמצא ברשות שני' לא נח נמצא שהחידוש של הגמ' כאן היא שלא אומרים שידו נחשב כאותו רשות (שלכאורה זה היה ההסברה בהו"א של הגמ' כדלקמן) היינו שמצד הסברא הפשוטה היינו אומרים שיד ברשות אחרת שייכת הרשות שהיא נמצאת בה.

ג. גמ' ג, ב: "אמר אביי ידו של אדם (הפשוטה לרשות אחרת) אינה לא כר"ה ולא כרה"י, כרה"י לא דמיא מידו דעני כרה"ר לא דמיא מידו של בעה"ב" [כגי' הר"ח ולא כגירסת רש"י, דרש"י גורס להיפך "כרה"י דמיא מדיו דבעה"ב". ולפי דבריו יוצא ההסברא היפך מדלקמן] ופירש הרשב"א כלומר פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן בין הפשוטה לרה"ר בין הפשוטה לרה"י ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם היינו שמצד הסברא הפשוטה היינו אומרים שידו "בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם" ולזה אומר מהמשנה שידו בתר גופו גרירא ו"אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם". ובהמשך הגמ' שם "בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי אסורה רבנן לאהדורי לגבי' או לא" (היינו שאביי שואל מכיון שידו לא כר"ה ולא כרה"י אולי עשוהו רבנן ככרמלית).

ובתוס' ד"ה "מהו שתעשה ככרמלית": "כגון שהוציא ידו מלאה לחוץ ולאהדורה (היינו שהאיבעי' היא רק האם ידו נחשבת ככרמלית כשהוציא ידו לחוץ והשאלה היא אם מותר להחזיר ידו) אבל בענין אחר לא (היינו דאם הוציא ידו ריקנית ונטל דבר מהרשות השני' אז פשט שאינה ככרמלית), דהא תנן בפרק בתרא דעירובין עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ולא הויא כרמלית אלא לענין רשות שהגוף שם שדומה יותר לשתי רשויות". דהיינו שלגבי רשותו יש שאלה האם ידו נחשבת כרשות לעצמו (כרמלית) אבל לגבי הרשות השניה בודאי ידו לא נחשבת כרשות לעצמו וכלשון ה'שבת של מי': "ודע דדברי תוס' הללו נאחזו בסבך מגרסת רבינו חננאל דגריס היפך גרסת רש"י בדברי אביי" דהיינו בדברי התוס' כאן שידו ברשות שניה הוי כמו אותה רשות ממש מתאים לגירסת הר"ח הנ"ל שמצד הסברא הפשוטה היינו אומרים שידו היא כמו הרשות שהיא נמצאת בו אלא שאביי אמר שמסתכלים גם על זה שידו בתר גופו גרירא ולכן גם בהאיבעי' של אביי יותר מסתבר לומר שידו דומה להרשות השני'.

לפי כל הנ"ל יש לפרש המשך הענינים של הסוגיות בגמ'. דהגמ' בדף ג, א מתרצת ש"פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב פטורי ודלא אתי לידי חיוב חטאת לא חשיב" דהפירוש בזה לפי התוספות הוא דעקירה בלי הוצאה או הנחה בלי הוצאה היא טלטול בעלמא2, דהיינו שידו משתייך להרשות שנמצאת שם וממילא אינה עיקר המלאכה ובמשנה מונים רק חלקי המלאכה שהם עיקר המלאכה ומהתירוץ של הגמ' משמע שידו של אדם ברשות שני' נחשבת כמו הרשות השניה עד שכשמישהו נותן חפץ לתוך ידו זה טילטול בעלמא ובהמשך לזה שואלת הגמ' בעי רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא ומתרצת הגמ' חייב ואינו דומה לידו מאי טעמא ידו דבתר גופו גרירא בעי עקירה גופו לא בעי עקירה" לכאורה נראה לומר בההו"א ידעה הגמ' את הסברא שידו בתר גופו גרירא אלא שזה גופא הייתה שאלת הגמ' דבמשנה כתוב "פשט העני את ידו לפנים ונטל בה"ב מתוכה שניהם פטורים".

והנה מזה שהעני פטור הגם שידו נמצא ברשות השני' יש לפרש בב' אופנים: א. דמכיון שידו בתר גופו גרירא לכן כשידו נמצא ברשות השני' היא לא במצב של נייח באותו רשות ולכן העני פטור.

ב. ידו הוא במצב של נייח באותו רשות ומכיון שידו משתייכת יותר לאותה הרשות (כנ"ל בשיטת התוס') אעפ"כ פטור מכיון שהנחה שמצד הגוף לא נק' הנחה [ע"ד המבואר בתוס' ד"ה "עקירת גופו" ובנוגע לאותו רשות הגוף]. והנפק"מ היא אם לומדים כאופן הא' הדין דפטור הוא רק בידו ולא בהנחת גופו [ראה בתו' הנ"ל "דהכי נמי מצי למבעי לענין הנחה"] משא"כ לפי אופן הב' הפטור של המשנה הוא גם בהנחת הגוף3 כי הנחת הגוף הוא לא נקרא הנחה וספק זה בא בהמשך לזה שהגמ' חילקה בין פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וטלטול בעלמא שמזה יוצא שביד יש גדר של הרשות שנמצא בו (כנ"ל).

ונשאלת השאלה עד כמה נחשב כאותו רשות, אם זה נחשב לגמרי כאותו רשות או שאומרים גם שידו בתר גופו וממילא יש לה גם גדר של הרשות שהגוף שם ועל זה עונה הגמ' "חייב ואינו דומה לידו" מכיון שידו בתר גופו גריר אינה במצב של נייח משא"כ עקירת גופו.

ובהמשך לזה מגיע הפשיטא דאביי ש"ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר" וכנ"ל מהר"ח שאביי בא לשלול ש"אינה בטילה לגבי הרשות שפשוטה שם" אלא "ידו בתר גופו גרירא" ומביא ראי' מהמשנה שכרה"ר לא דמיא מידו דעשיר דהיינו מזה שרואים שכשפושט ידו לרשות שני' אם חפץ בידו פטור מזה ראי' שידו לא דמיא לרה"ר, והטעם למה לא דמיא לרה"ר הוא כנ"ל מכיון שידו בתר גופו גרירא אין לומר שידו נייח באותו רשות ולפי זה מתורצת קושיית ה'שבת של מי' שהקשה (כנ"ל מה הראי' דאינו כרה"ר אולי הפטור הוא מפני דאינו נייח ולפי הנ"ל מובן כי זה שידו אינו נייח הוא מפני שידו בתר גופו (וצע"ק דהראי' מהמשנה הוא רק לפי ההבנה בהמשנה שבמסקנת הגמ' דהיינו שמהמשנה עצמה לא מוכרח).

ובהמשך לזה "בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית" דהיינו זה שאומרים שידו של אדם הוא לא רק כהרשות שפשוטה שם אלא גם בתר גופו אם אומרים שידו נעשה בתר גופו עד כדי כך שייחשב רשות לעצמו או שעדיין אומרים שידו משתייך יותר להרשות שפשוטה לשם אלא שיש לה גם גדר של בתר גופו.