איתא בשבת פרק י' (מ"ה ובגמ' דף צג, ב): "כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב, [ופירש"י: "דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה"] ורבי שמעון פוטר" [ופירש"י: "אפילו במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה"], וע"ש (צד, א) בתד"ה 'את המת במטה חייב', דת"ק ר' יהודה היא וס"ל דמשאצל"ג חייב, ומבואר דס"ל לר' יהודה דכל שמוציא טומאה מן הבית חייב.

והרמב"ם בהל' שבת (יח, א) פוסק כת"ק (ר' יהודה) דחייב כשהוציא טומאה, ובתוס' יו"ט על משנה זו מקשה עליו, דלפ"ז גם מי שהוציא ע"ז מביתו צריך להתחייב, כי הוציא טומאה מביתו (דע"ז מטמא, כמ"ש הרמב"ם בהל' אבות הטומאות ו, א) ובאמת ר' יהודה, שהוא בעל שיטה זו דחייב בהוציא טומאה ס"ל נמי דחייבים על הוצאת ע"ז, וכדאיתא לעיל (פ"ט מ"ו) ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה ודא עקא שהרמב"ם בפירושו שם כתב דלית הלכתא כר' יהודה וכן במשנה תורה (יח, ה) מביא כל הרישא של אותה משנה, ומשמיט את דברי ר' יהודה שחייבים על הוצאת ע"ז, וע' ג"כ שם בהלכה כב, שמבאר המ"מ בשיטת הרמב"ם דהמוציא עצי אשרה פטור, וצ"ע דליחייב עליו משום הוצאת טומאה?

ומבאר בתוס' יו"ט ע"פ דברי המשנה (פ"ג מ"ג - ופסקו הרמב"ם יח, כב) דחייבים רק על הוצאת דבר הכשר להצניע, היינו דבר שיש בו צורך לאדם, ומבואר בגמ' דזהו לאפוקי דם נדה ועצי אשרה, כיון דאינו ראוי לכלום ואין מצניעין אותו אינו חייב על הוצאתו.

והרי משנה זו היא היפוך שיטת ר' יהודה דחייבים על הוצאת משמשי ע"ז, אף שאינו ראוי לכלום [וע' בתד"ה לאפוקי בדף עה, ב] ופסק הרמב"ם כסתם משנה זו ולא כר' יהודה (דפ"ט מ"ו) ואעפ"כ פסק דהמוציא כזית מן המת ומן הנבלה וכו' חייב כשיטת ר' יהודה (בפ"י מ"ה) דשאני דברים אלו שדרכם להצניעם, דנבלה ושרץ חזי להאכילו לכלבו, ומת מצניעים כדי לקברו, ולכן גם לשיטת הסתם משנה דפ"ז, חייב על הוצאתם1.

ובמשנה למלך (הל' אבל פרק יד בסופו) הלך ג"כ בדרך זו בביאור שיטת הרמב"ם אלא שנחלק על פרט אחד, דמה שמבאר התוס' יו"ט דכזית מן המת מצניעים לקברו, ס"ל להמל"מ דאין חיוב קבורה על כזית מן המת, ורק בראשו ורובו איכא חיוב קבורה2, ולכן מבאר דקאי במת עכו"ם ד(לשיטתו) מותר בהנאה, ולכן נחשב כדבר שמצניעין אותו, להאכילו לכלבו.

והעולה מדבריהם דהכלל של המשנה (דפ"ז מ"ג) דחייבים רק על דבר הכשר להצניע, סותר להרעיון של ר' יהודה (בפ"י מ"ה) דכשמוציא טומאה מהבית חייב על ההוצאה בגלל שהצילו מן הטומאה [דזהו פשטות כוונת המשנה שם דסיבת החיוב הוא בגלל שהציל מן הטומאה, כפירש"י, וכמבואר מהשקו"ט של הגמ' בדף צד, ב מתי מתחייב גם בהוצאת חצי זית כשעי"ז מציל מן הטומאה3] ולכן הרמב"ם שפוסק כהמשנה (דפ"ז) יכול לפסוק דינו של ר' יהודה דחייב בהוצאת טומאה, רק מטעם אחר, דהוי ג"כ דבר שראוי להצניע.

אולם האבני נזר (או"ח סימן רמו) הקשה עליהם טובא ונחלק עליהם, וס"ל דשתי הסברות - א. דחייבים רק על הוצאת דבר הכשר להצניע. ב. דחייבים על הוצאת טומאה כי מצילו מן הטומאה - אינם סותרים, ובלשונו "ואף שאינו כשר מחמת עצמו כשר להצניע מחמת טומאתו להציל".

ולכן אף שפסק הרמב"ם כסתם משנה שחייבים רק על דבר הכשר להצניע, פסק ג"כ דחייב בהוציא את הטומאה, ולפ"ז יסבור הרמב"ם דאם הוציא כזית מן ע"ז שמטמא, חייב והא דכתב דאין הלכה כר' יהודה (דפ"ט) הוא רק כי ר' יהודה מחייב אפי' על כל שהוא ממשמשי ע"ז, ובזה אין הלכה כמותו, אבל על כזית כשיעור טומאה באמת חייבים4.

ואולי יש להגדיר חילוק שיטתם דנחלקו מהו מהות התנאי ד"כשר להצניע", האם ענינו שחייבים רק על הוצאת דבר חשוב, דדבר שמצניעים אותו הוא דבר שיש לו חשיבות אצל בנ"א. או שענינו שחייבם רק על הוצאה חשובה, דכשמוציא דבר שמצניעים אותו, יש לההוצאה משמעות, שהדבר החשוב הזה נשתנה מקומו.

[ולצד זה הוא קרוב לסברת ר' שמעון דחייבים רק על מלאכה הצריכה לגופה, כי צריכים חשיבות ההוצאה אלא שחלוקים, דלר' שמעון המלאכה חשובה רק אם צריכים את עצם הדבר, ולסברת משנתנו - דיכולה להיות גם לר"י דס"ל דבמלאכה שאצל"ג חייבים מספיק שההוצאה תהי' חשובה מאיזה סיבה שיהי', אבל אם אין בזה שום חשיבות פטור, וע"ד שגם לר' יהודה פטור במקלקל].

דסברת התוס' יו"ט והמל"מ, הוא כצד א' הנ"ל דצריכים הוצאת דבר חשוב, אבל דבר שהוא בעצמותו אינו חשוב, אף שלהוצאתו יש משמעות וחשיבות אינו חייב, ולכן כשמוציא את הטומאה, לא הי' מתחייב מצד עצם הוצאת הטומאה, אף שהיא הוצאה חשובה דהציל מן הטומאה, ורק אם יש חשיבות גם בהטומאה עצמה דראוי להאכילו לכלבו, חייב.

וסברת האבנ"ז היא כצד ב' הנ"ל, דעיקר הדבר הוא שההוצאה תהי' הוצאה חשובה, ובדרך כלל זהו רק כשעצם הדבר הוא חשוב, דאז גם להוצאתו יש משמעות, אבל בהוצאת טומאה, גם אם הטומאה בעצמותה אינה חשובה, עדיין יש משמעות לההוצאה, דהציל מן הטומאה, ומתחייב ע"ז.

ונראה להביא סיוע לסברת האבנ"ז מדברי הראשונים בהסוגיא בדף עה, ב דמבואר בגמ' ד"כל הכשר להצניע" בא לאפוקי דם נדה ועצי אשרה שאינם ראויים לכלום, דדם נדה אינו מאכילו אפילו לשונרא. ובתוס' הרא"ש וריטב"א מקשים דמ"מ ליחייב במוציא דם נדה, דהוציא טומאה מביתו? ובתוס' הרא"ש מתרץ בתי' א דכאן מדובר בדם ירוק שאינו מטמא ובאמת בדם אדום שמטמא מיחייב על הוצאתו.

והרי זהו בבירור כשיטת האבנ"ז דגם לשיטת משנתנו ד"כל הכשר להצניע", מתחייב על הוצאת טומאה רק בגלל שמציל מן הטומאה, דגם זה מספיק להחשיב את ההוצאה, ולכן מקשים שיתחייב על הוצאת דם נדה אף שאין בו עצמו שום צורך, רק בגלל שמציל מן הטומאה.