בשבת (ד, א-ב) מצינו פלוגתא האם ילפינן זורק ממושיט, כלומר: מושיט היא הוצאה ביד מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ומלאכה היא שכן הי' במשכן בעבודת הלוים, והפלוגתא היא האם חייב ג"כ אם זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, אף שזה לא הי' במשכן, שר"ע ס"ל שלמדים זורק ממושיט, וחייב גם אם זרק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ורבנן ס"ל שלא ילפינן זורק ממושיט, ופטור.

וכתבו התוס' (ד"ה דרבי עקיבא) וז"ל: "וא"ת והרי ע"כ זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר לא הי' במשכן . . אמאי מחייב ר"ע, דבתולדה דהוצאה שהיא מלאכה גרועה אין לנו לחייב אלא דוקא אותן שהיו במשכן, כדפרישית לעיל (ב, א ד"ה פשט). וי"ל דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה". עכ"ל.

אבל עפ"ז צלה"ב מהי סברת רבנן שלא ילפינן זורק ממושיט? וגם: לכאו' התוס' סתרי אהדדי, כי לעיל (ב, א סוד"ה שבועות) הקשו וז"ל:"וגבי שבת אמאי קתני שתיים שהן ארבע ותו לא, ליתני נמי מושיט ומעביר מרה"י לרה"י דרך דה"ר דחייב כדאמר לקמן (צ, ב), וזורק מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י. וי"ל דלא קתני אלא הכנסה דדמיא להוצאה שהוא מרה"י לרה"ר, לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה"י לרה"י, וזריקה נמי לא דמיא להוצאה שזה הולכה ביד וזה בזריקה". עכ"ל. הרי שזריקה לא דמיא להוצאה, וכאן כתבו התוס' ש"זורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה", (ודוחק לומר שבזה גופא נחלקו ר"ע ורבנן, שלר"ע דמי זורק טפי למושיט, ולרבנן הוא להפך ש"זריקה לא דמיא להוצאה", והתוס' לעיל איירי אליבא דרבנן).

ועוד ענין: מושיט כפי שהי' במשכן הי' למעלה מי' טפחים, ואף שלמעלה מי"ט ע"ג הרה"ר אינו רה"ר, כ"א מקום פטור, מ"מ לפי שכן הי' במשכן, חייבים ע"ז. אמנם מסתפקים התוס' (ד"ה אבל) האם גם למטה מי"ט חייבים מטעם מושיט, אף שלא הי' כן במשכן. כלומר שמסתפקים התוס' האם ילפינן מושיט למטה מי' ממושיט למע' מי'. וצ"ע מה היו צדדי הספק.

וגם: כבר הקשו המפרשים למה אין ב' ענינים אלו תלויים זב"ז. דאם ילפינן זורק ממושיט, הרי שאין מלאכת מושיט מצומצם לכל הפרטים כפי שהי' במשכן, וא"כ אינו מצומצם ג"כ ללמעלה מי' דוקא, ואם לא ילפינן זורק ממושיט, הרי שנקטינן שמושיט חייב רק כפי שהי' במשכן בדווקא א"כ גם למטה מי' אינו חייב. – ומתוס' נראה שב' ענינים שונים הם ואינם תלויים זב"ז. וצ"ע מדוע.

וכבר דשו רבים בענינים אלו, וי"ל בזה בהקדים מש"כ הפנ"י לבאר המחלוקת אם ילפינן זורק ממושיט וז"ל:

"כשנעמוד על עיקר הדבר בהא דמחייבינן מושיט למעלה מעשרה מרה"י לרה"י דרך ר"ה משום שכן היתה עבודת הלוים, וקשיא לן בגווה, מה נתינת טעם הוא זה. דאע"ג דהוי במשכן, אפ"ה אין סברא כלל לחייב במה שאינו מלאכה כלל, וכיון דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא, ומרה"י לרה"י נמי לא מקרי מלאכה כלל, אע"ג דודאי היה במשכן, אפ"ה שרי, כיון דלא מקרי מלאכה, ואם כן ה"ג דכותיה. ואטו מי לא אשכחן כמה דברים שהיו עושין במשכן ואפ"ה שרי היכא דליכא מלאכת איסור כלל. מה א"צ לפנים וכמו שאבאר לקמן דף הסמוך גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ע"ש. וכה"ג גופא קשיא לי אהא דאמרי' לקמן פ' המצניע דף צג אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת. ואכתי אמאי ליחייב, כיון דקי"ל למעלה מיו"ד מקום פטור הוא ומאי קעביד.

והנלע"ד בכל זה הוא משום דאשכחן דרחמנא קריה למלאכות נושאי המשכן וכליו עבודה עבודת משא בקראי טובא, וכתיב נמי להדיא כל הבא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד, ואמשא בני קהת דכתיב בתורה קאי, א"כ א"ש, דכיון דעיקר עבודת בני קהת היה בכתף למעלה מעשרה, ואפ"ה קריה רחמנא מלאכה ועבודת משא, אלמא דבכה"ג הוי מלאכה.

כה"ג לענין מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה מה"ט גופא, דלכאורה לא אשכחן לבני מררי שום מלאכה עבודת משא אלא במה שהיו מושיטין הקרשים, וא"כ איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה טפי, ואי משום דלמעלה מעשרה לא אכפת לן, דהוה למעלה מעשרה בר"ה מקרי מקום פטור, היינו משום דאין דרך רבים להשתמש למעלה מעשרה דרך הליכתן, דרוב תשמישי בני אדם ברה"ר למטה מעשרה, משא"כ במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר, כיון דרה"י גבוה הרבה, אם כן דרך תשמיש מיקרי בדרך רה"ר אף שהוא למעלה מעשרה, מש"ה חייב.

מיהו אי לאו דאשכחן דהוי במשכן לא הוי מחייבינן ליה משום הך סברא, כמ"ש התוספת בריש מכילתין וכמ"ש ג"כ כאן. אבל כיון דהוי במשכן, ואיכא נמי סבראי מש"ה חייב לכ"ע, מה"ט גופא דמחייבינן במוציא משוי למעלה מעשרה, כיון דהוי במשכן וקריה רחמנא מלאכה ועבודת משא, והיינו משום דאורתא בכך, וה"ג דכוותיה.

משא"כ בזורק מרה"י לרה"י למעלה מעשרה דרך רה"ר שפיר פליגי ר"ע ורבנן, דר"ע יליף זורק ממושיט כיון דאיכא סברא, ומסתמא נמי היה כן במשכן, דאע"ג דבעגלות לא אשכחן לה, אפ"ה חייב. משא"כ רבנן דר"ע סברי דאף ע"ג דבעגלות לא אשכחן זה, אפ"ה חייב, משא"כ רבנן דר"ע סברי דאע"ג דהוי במשכן, אפ"ה אין לחייב בזורק, כיון דלמעלה מי' מקום פטור הוא, ולא אשכחן דקריה רחמנא מלאכה אלא במושיט דהוי בעגלות, מש"ה לא ילפינן זורק ממושיט. כן נ"ל". עכ"ל הפנ"י.

וצ"ע במ"ש הפנ"י "איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר, דהוי מלאכה טפי . . " דלכאו' מדוע ה"ז מלאכה טפי, בשלמא מרה"י לרה"ר, הרי נשתנה הרשות של החפץ מרה"י לרה"ר. אבל מרה"י לרה"י דרך רה"ר, סו"ס הי' תחילה ברה"י, ובסופו ה"ה ג"כ ברה"י, ומי אומר שגם זה מלאכה מקרי, ואיזה סברא היא לדמותם אהדדי מהצד ואף שעבר דרך רה"ר, מ"מ העקירה וההנחה שניהם הן באותה רשות, רה"י.

ולכן י"ל באופן אחר קצת, (מיוסד על דבריו בכללות), שבאמת אין כאן סברא לחייב מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר, כ"א הוה רק גזה"כ בזה שהתורה קראו מלאכה, ופליגי מהו פירוש הגזה"כ הזה, דיש לפרשו בב' אופנים: א. הגזה"כ היא שגם מרה"י לרה"י דרך רה"ר נקרא שינוי רשות, דאף שהתחיל ברה"י ומסתיים ברה"י, מ"מ היות ועובר דרך רה"ר, ה"ז ג"כ שינוי רשות. ב. גזה"כ היא שאם אדם מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר ה"ה ג"כ חייב. כלומר: האם זהו גזה"כ בנוגע לה"חפצא" [ובנדו"ד: המקום] או גזה"כ בנוגע לה"גברא".

ובזה הוא דנחלקו: אם הגזה"כ היא שג"ז הוה שינוי רשות, בד"מ ילפינן זורק ממושיט, כי לאחר שידעינן שזהו שינוי רשות [אף שזה מטעם גזה"כ], בדרך ממילא גם זורק חייב, כי זה כבר ידעינן לפנ"ז שכל שינוי רשות שאסור לעשות ביד, אסור לעשות גם ע"י זריקה. והיות וחידשה דגזה"כ שג"ז שינוי רשות הוא, פשוט שגם זריקה אסור. אבל אם הגזה"כ הוא על הגברא, הרי שאין לנו ראי' (גם מהגזה"כ) שזה נקרא שינוי רשות, כ"א שפעולה כזו אסורה, א"כ מנ"ל שגם פעולה אחרת (כמו זריקה), ג"כ חייב.

וזוהי כוונת התוס' במ"ש "דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה" כי בשאר תולדות הפירוש הוא שלמדין ששינוי רשות דאופן מסוים, שאינו השינוי רשות כפי שהוא בהאב כ"א דומה לשינוי רשות דהאב ג"כ אסור, הרי שמדמים ב' דברים שונים, משא"כ בזורק לגבי מושיט, א"צ ללמוד כלום, כי מה שזה נק' שינוי רשות, כבר הודיענו הגזה"כ, ושזריקה חייב בשינוי רשות ג"כ כבר ידעינן מכבר, ולכן פשט שילפינן זורק ממושיט.

אבל החכמים ס"ל שהגזה"כ הוא רק על פעולת הגברא, ובמילא באם נלמד זורק ממושיט הפי' הוא שצריכים ללמוד איסור פעולת זריקה מאיסור פעולת הושטה, וזה אא"פ, כי ב' פעולות שונות הן. ואף שדומות במקצת, מ"מ אין זה מספיק לומר שהיות ומושיט אסור, זורק ג"כ אסור, ועפ"ז מתורץ ג"כ שאין סתירה בין מ"ש התוס' כאן למ"ש לעיל ש"זריקה לא דמיא להוצאה שזה הולכה ביד וזה בזריקה", כי מעיקרא כשעדיין לא יודעים דין זריקה, ורוצים ליליף זריקה מהוצאה ביד, פשוט שאינם דומים, כי הם פעולות שונות, ולזה נתכוונו התוס' לעיל. אמנם לאחר שיודעים שזורק מרשות לרשות חייב כמו מוציא, עכשיו כבר פשוט שכל מקרה הנכנס לגדר שנוי מרשות לרשות, וחייבים אם מוציאים ביד מרשות זה לרשות זה, שחייבים ג"כ אם זורקים מרשות זה לזה, ולכן בנדו"ד שלר"ע הגזה"כ הוא שהוה שינוי רשות, וכבר יודעים שזריקה הוה כפעולה ביד, פשוט שזורק חייב ג"כ, "דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה".

והנה בהמשך לזה שמושיט הוא גזה"כ לגמרי (ובא' משני האופנים דלעיל). עדיין יש לעיין מהו גדר הגזה"כ, כי בפשטות תוכן הגזה"כ הוא שאף שמוציא מרה"י לרה"י, ולא נשתנה מהות הרשות של החפץ, שהרי תחלתו ברה"י וסופו ברה"י, מ"מ היות שיש הפסק ביניהם, ג"ז אסור (או מפני שג"ז נק' שינוי רשות, או מפני שהתורה אסרה גם פעולה זו).

ובנוגע להפסוק זה שביניהם הגורם שייאסר מושיט, י"ל בב' אופנים: א. החידוש דהגזה"כ הוא שהיות ויש הפסק בין ב' הרה"י, לכן זה אסור. ב. החידוש דהגזה"כ הוא שהיות ויש הפסק מקום פטור ביניהם, לכן זה אסור. והנפק"מ ביניהם פשוט: באם סיבת האיסור הוא ההפסק שביניהם, הנה איזה הפסק שיהי' גורם אותו האיסור. ובמילא גם אם זה הולך דרך רה"ר למטה מי', שיש הפסק רה"ר ביניהם, גם זה אסור, כי סו"ס יש הפסק בין ב' הרה"י, והרי זהו סיבת האיסור, ואדרבה זהו הפסק גדול יותר מהפסק של מקום פטור. משא"כ אם סיבת האיסור הוא מה שיש הפסק מקום פטור ביניהם, אין לנו שום ראי' שגם אם יהי' הפסק רה"ר ביניהם, ג"כ חייב. ובזה תלוי ב' הסברות האם מושיט למטה מי' חייב: לאופן הא' גם למטה מי' חייב, ואדרבה, ולאופן הב' למטה מי' פטור.

והנה י"ל שב' האופנים תלויים בהחקירה הידועה האם מקום פטור נק' רשות, אלא רשות כזו שמותר לטלטל בה וממנה לרה"ר ולרה"י, או שמק"פ אינו רשות כלל, ולכן מותר לטלטל בה וממנה לרה"ר ולרה"י.

[וחקירה זו נוגעת גם לכללות הגדר דאיסור הוצאה בשבת. דאם מק"פ אינו רשות כלל, אז י"ל בפשטות שהיות ומה"ת אין רשות אחר חוץ מרה"ר ורה"י, הרי שאיסור הוצאה מעיקרא הי' שאסור להוציא מרשות לרשות (ולא מרה"י לרה"ר); משא"כ אם מק"פ הוה ג"כ רשות, אלא רשות המותר, אז אאפ"ל שהאיסור הוא הוצאה מרשות לרשות, שהרי יש רשות שמותר להוציא ממנה, ומוכרח לומר שהאיסור הוא הוצאה מרה"י לרה"ר.

ואפ"ל שזה היסוד להפלוגתא האם הכנסה הוה ג"כ אב - כי אם האיסור הוא הוצאה מרשות לרשות. ה"ז כולל בפשטות גם הכנסה, כי גם בהכנסה מוציא מרשות לרשות, אבל אם האיסור הוא הוצאה מרה"י לרה"ר, הרי אף שאפשר ללמוד ממנו גם הכנסה מטעם "מה לי אפוקי מה לי עיולי", מ"מ אי"ז עצם האיסור, כ"א מה שמדמין להאיסור, ולכן ה"ז רק תולדה.

וישנם ראיות לב' הצדדין: מזה שלשון הברייתא (ו, א) היא "ד' רשויות לשבת רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור", משמע שגם מק"פ הוה רשות; לאידך, מזה שהלשון במשנה (עג, א) הוא "המוציא מרשות לרשות" ולא "המוציא מרה"י לרה"ר" משמע שמק"פ אינו רשות, ולכן האיסור הוא להוציא מרשות לרשות. (וזה נוגע כמובן לפירש"י ותוס' לעיל (ב, ב) בענין "מי לא עסקינן דקא מעייל מרה"ר לרה"י" ואכ"מ). ועוד כו"כ ראיות לב' הצדדים. (ולהעיר מלשון רש"י לקמן (ו, א ד"ה אדם): וזה מקום פטור שהוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו, עכ"ל. ולהעיר גם מסוגיית כוורת (ח, א) ומלשון רש"י שם (ד"ה רחבה): וא"ת דבלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא, דהא שמה כרמלית – ההיא לאו מדאורייתא הזה רשות אלא מדרבנן, עכ"ל].

ובנדו"ד: דאם מקום פטור הוה ג"כ רשות, אלא רשות המותר, א"כ מסתבר שאם הפסק מקום פטור נק' הפסק בין הרשוית, כ"ש שהפסק רה"ר נק' הפסק בין הרשויות, שהרי רה"ר הוא יותר "רשות אחרת" לגבי הב' רה"י. משא"כ אם מק"פ אינו רשות כלל, י"ל שזהו הפסק יותר גדול, שהרי אינו בסוג רה"י כלל, שהרי אינו רשות כלל, ואין מזה ראי' שגם הפסק רה"ר נק' הפסק. כי סו"ס יש לרה"ר השתוות לרה"י בזה שג"כ הוה רשות.

או י"ל להיפך: באם מק"פ אינו רשות כלל, מסתבר שכ"ש שכ"ה כשרה"ר מפסיק, כי רה"ר הוא יותר הפסק לגבי רה"י ממק"פ, ע"ד המבואר בנוגע קדשים (זבחים ג, א) "דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה", היינו שדבר שבאותו סוג, והוא להפך ממנו, ה"ז יותר הפסק, מדבר שאינו באותו סוג כלל. משא"כ אם מק"פ ג"כ רשות, אולי רק מק"פ מפסיק, כי זהו באותו סוג, ואעפ"כ יש עליו דין אחר לגמרי, שפטור. משא"כ רה"ר אינו להיפך ממש ממק"פ, כי סו"ס גם זה נכנס באותו דין של איסור הוצאה בשבת, ואולי אין זה הפסק.

בכל אופן – עפ"ז מובן ב' הסברות האם מושיט חייב למטה מי'.

במשנה ערובין צט, א "לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר", והטעם מבואר שמא יכניס הכלי אצלו. והקשה רש"י שם דלמה לא אמרינן שע"י שתייתו מכניס המים מרה"ר לרה"י (המקום שגופו עומד ששם נכנס המים.) וע"ז תי' רש"י דכיון דהמים נחו בפה משו"ה אינו חייב על הכנסת המים.

ובתוד"ה לא יעמוד (עירובין כ, א) הוסיף ביאור שהפה הוא מקום פטור והוי כאילו נח במקום פטור.

וע"ז הקשה התוס' דכמו שאמרינן שהמים נחו במקום פטור היינו הפה, הכי נמי במי שהוציא ידו לרה"ר ונח באויר ואח"כ זרק החפץ לתוך רה"ר ג"כ הי' צ"ל פטור ומסוגיית הגמ' (שבת ג, ב) מבואר דכה"ג חייב, וכל' הגמ' "אי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת".

וע"ז תי' התוס' דיש הבדל בין חפץ שהוציא בידו דלא עשה ע"ז מעשה הנחה אלא נח מאליו לחפץ שהניח בפיו ממקו"א, דשפיר חשיב מונח, ולפ"ז מי שהוציא ידו עם חפץ והניחו בידו השני' שאזי באמת הונח במקום, אף אם אח"כ זרקו לרה"ר פטור, ומש"ה צריך לדחוק דהחשש דאתי ליד חיוב חטאת איירי בחור קטן דאי יכול להוציא ידו השני' לא יבא ליד חיוב חטאת דישים בידו השני'.

וממשיך התוס' "ועוד נראה לפרש דלא דמי למשתין ורק דהכא כשבולעם חשיבי כנחין אע"ג דאינם נחים עד שיגיע למיעיו משום דמבטל אגב גופו והוי עקירה והנחה בחד רשותא". וממשיך התוס' ומביא דוגמא מכותב דאף דהולך מקרי שפיר הנחה על הדיו ע"י הכתיבה. ועד"ז מבואר ברא"ש שם פ"ט ה"ו.

והנה לכאורה פשטות החידוש של תי' השני בתוס' הוא דבאמת אף אם שם דבר ביד או פיו הנמצא ברשות אחר, לא מקרי הנחה, והא דלא מחייב על שתיית המים שהוציא מרה"ר והכניס ע"י שתייתו לרה"י משום דהבליעה חשיב הנחה והיינו כמבואר בתוס' הרא"ש דגם בית הבליעה נמצא ברה"ר וא"כ נחה בבית הבליעה ע"י הבליעה, ומשום הכי שוב אינו חייב ע"ז שהלך מבית הבליעה למיעיו דבי' כנח במקום פטור.

והיינו שלכאורה אין החידוש של התוס' הולך וסובב אם פיו או יד (הפשוטה לרשות אחרת) נקרא מקום פטור, אלא האם נקרא מונח שם, וזהו שחידש התוס' שבשתיית מים מקרי מונח בגלל הבליעה [ואף שאפשר לומר שהפה הוא רה"ר והא דאינו חייב בזה שסו"ס הלך המים לרה"י ( היינו הגוף) הוא משום שאין ע"ז שם מים אחר הבליעה, וכל' התוס' שהי' "עקירה והנחה בחד רשותא". אבל לכאורה ההבנה הזו דאחר הבליעה לא שייך שוב להתחייב עליו לא מוזכרת בתוס' (ואולי זה פשוט ונכלל בבטל אגב גופו), וגם דלכאו' זה שהפה הוא מקום פטור אינו נזכר רש"י, ורק התוס' כשמעתיק דברי רש"י אומר זה בפשטות ואינו נראה מל' התוס' שאומר זה בתור חידוש של רש"י אלא כמילתא דפשיטא, וא"כ מהיכי תיתי שתוס' אינו סובר כן לעצמו ובפרט שאין הכרח מהסוגיא.

ועוד הרי התוס' ס"ל דלכו"ע אגד יד שמי' אגד למעלה מג' וא"כ למה אין הפה מקום פטור?]

והנה הגרעק"א הביא ראי' לשיטת התוס' מהסוגיא דשבת (ג,א) דמאחר שאמר רבי דעקירת גופו כעקירת חפץ מוסיף "ואינו דומה לידו" דהיינו שא"א לשאול למה אינו חייב העני כשהניח בעה"ב בידו והוציא דאיחשיב שהעני עשה עקירה מצד הדין שעקירת גופו כעקירת חפץ

וע"ז שואל הגרעק"א (בדו"ח סוף עירובין) דלפי רש"י דידו הנמצא בחוץ נקרא מקום פטור א"כ איך יש הו"א שיתחייב העני על הכנסת ידו, הא קודם הי' מונח במקום פטור. עיי"ש

והיינו שנקט בפשטות שתוס' חולק על רש"י באם נק' ידו הפשוטה לרשות אחרת מקום פטור, ולכאורה מהו ההכרח ואדרבה לכאורה בפשטות לפי תוס' שפיר הוי מקום פטור בגלל אגב יד, ורק דלא הוי מוכח כנ"ל.

והנה אדה"ז בסי' שמז ס"ז מביא ב' דיעות אי ידו הפשוטה לרשות אחרת יש לו דין מקום פטור או רשות המקום שהיד נמצא.

והנה בפשטות זהו המח' האם אגד יד שמי' אגד, ובמ"מ ציין "משמעות תוס' שבת יא, א ד"ה לא כו' ועירובין כ, א ד"ה לא בתירוץ הב'", והיינו ג"כ דנקטינן דהתי' של התוס' חולק על רש"י בפרט זה אם היד הפשוטה לרשות אחרת נק' מקום פטור ולכאורה צ"ב מהו ההכרח.

א. בשוע"ר סי' שמז: "אפילו אם הוא עומד ברשות הרבים וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים שהוא מקום פטור הרי זה חייב שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץ".

ובס"ו מביא את דעת התוס' (ה, א ד"ה כאן), שמ"מ לגבי אדם אחר נחשבת ידו כמקום פטור, ולכן "אם הוא עומד ברה"י וחבירו ברה"ר והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למע' מעשרה שהוא מקום פטור שניהם פטורים, שאף שלגבי חבירו עצמו אין ידו שלו נחשבת לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר, מ"מ לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למע' מעשרה".

וכיון שגם התוס' מודה שלגבי עצמו נגררת ידו אחר גופו העומד על קרקע רה"ר, לכן ממשיך רבנו וכותב: "ואם מוליכם דרך מעלה מעשרה לאיזו רשות היחיד הרי זה חייב מן התורה שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום פטור שהיא נגררת אחר גופו וכשעקר גופו ללכת הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אח"כ ברשות היחיד".

ב. אלו הם דברי רבנו בפשטות, אמנם אחר העיון נראה כאן דיוק מיוחד בדברי רבנו, שאינו חייב מה"ת אלא כשהוליכם לרה"י ע"י עקירת גופו, היינו שעקר רגליו והלך עם החפץ שבידו אל רה"י. משא"כ כשלא עקר רגליו, רק הוליך החפץ בידו והניחו חזרה ברה"י, אזי לא יתחייב מה"ת. ולכאורה מאי בינייהו, הרי כיון שלגבי עצמו נחשבת ידו כמונחת ברה"ר, א"כ כשהוליך החפץ בידו לרה"י עקר את החפץ מרה"ר לרה"י, ומדוע לא יתחייב?

אלא שטעם החילוק בינם מבואר בקו"א לסי' שמז ס"א: "וע"כ צ"ל שדעת התוס' לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שע"י עמידת גופו, כי גופו עומד בארץ, וכן בעקירה".

והיינו שאף לגבי עצמו יש חילוק בין הנחה על ידו או עקירה מידו הפשוטה למע' מעשרה, שהיא הנחה ועקירה ממקום פטור, לבין עקירה והנחה שע"י עמידת ועקירת גופו, שגופו עומד בארץ, וא"כ היא עקירה והנחה מרה"ר עצמו.

ואף שכאן בשו"ע כתב בסתם, שלגבי עצמו נחשבת ידו תמיד כרה"ר עצמו, מ"מ רמז בהמשך דבריו דהיינו דוקא כשעקר גופו, ולא כשעקר החפץ מידו הפשוטה למעלה מי"ט. וביאר דבריו יותר בקו"א כנ"ל.

ג. ועתה ננסה להבין לפי זה את המשך דברי רבנו בסי' שמז ס"ז (לגבי הבאת תינוק מביתו לביהכ"נ ע"י נשים המושיטות את התינוק זו לזו למע' מעשרה): "אבל העומדת בחוץ לא תטול מעל ידי העומדת בפנים, שהרי לגבי עצמה אין ידיה חשובות מקום פטור, וכשנוטלת התינוק בידיה הרי זה כאלו הניחתו בארץ".

ואף שלא היתה כאן עקירת או הנחת גופו, ולא היתה כאן אלא עקירת והנחת החפץ על היד שלמע' מי"ט, ולכאורה היה מקום לומר בזה שגם לגבי עצמה חשובה ידה כמקום פטור. מ"מ סובר רבנו שכיון שהיא עצמה נטלה את התינוק בידיה (אף שהיא נטילה בידיו ולא ע"י עקירת והנחת הגוף ברה"ר), "הרי זה כאלו הניחתו בארץ".

ופרט זה אינו ברור כ"כ אצל רבנו, שהרי דעת התוס' מובאת גם בסי' שמו סעי' יא, לגבי העומד על האסקופה שבין הבית לבין הכרמלית (שדין האסקופה הוא לחומרא כדין הכרמלית) ורוצה לפתוח הדלת במפתח שמביא לו הנכרי מבחוץ, וע"ז כותב רבנו: "ולהאומרים שיד האדם שהיא גבוהה למעלה מי' טפחים מן הארץ הוא מקום פטור כמו שיתבאר בסי' שמז יכול לעמוד על האסקופה וליקח המפתח מיד הנכרי בעוד שהוא בכרמלית אם יד הנכרי היא גבוהה מעשרה ואח"כ אין צריך להסיר המפתח מחורו שבדלת טרם יפתחנה אם חור זה הוא למעלה מעשרה מהארץ כיון שכל העברת מפתח הכל הוא דרך למעלה מעשרה".

הרי שגם בנטילה ביד ממקום פטור שלמע' מעשרה, ידיה חשובות מקום פטור. ולכן גם כשלוקח את המפתח מיד הנכרי נחשב ידו כמקום פטור אף לגבי עצמו, עד שמותר לו לפתוח הדלת ולהכניס המפתח לבית. וראה מה שדן בישוב סתירה זו בזכרון יוסף סי' יח.

ובאמת רואים ששני הלכות אלו (דין האשה העומדת בחוץ הנוטלת בעצמה למע' מי"ט, שבסי' שמז ס"ז, ודין האיש העומד באסקופה ונוטל המפתח מיד הנכרי שלמע' מי"ט, שבסי' שמו סעי' יא), שניהם מוסגרים בשוע"ר, וככלל הידוע בשוע"ר, שהסגיר את ההלכות שעדיין נשארו אצלו בספק.

ד. בכל אופן, ברור לכאורה בסי' שמז ס"ו, ובקו"א שם, שכל הדיון בזה הוא כשעקר או הניח החפץ מעל ידו הפשוטה למע' מי"ט. משא"כ כשעקר רגליו מהארץ העומדות ברה"ר, בזה ודאי אמרינן שלגבי עצמו היא עקירה והנחה ברה"ר עצמה.

אלא שבסוף הקו"א שם מסתפק רבנו אף בזה, שכותב שם: "לפי דעת התוספות אין צריך ליזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו' אם היא גבוה עשרה, וצ"ע לדינא". והיינו אף שבהמתו עוקרת גופה בהליכתה ועצירתה, מ"מ כיון שהחפץ בא עליה ע"י הנחה עליה למע' מעשרה, לכן נחשב החפץ מונח במקום פטור גם לגבי הבהמה עצמה.

ולפי צד זה בשיטת התוס', אין ידו הפשוטה למע' מי"ט חשובה הנחה ברה"ר אלא כאשר לקח את החפץ בידו מהארץ ברה"י, והגביה ידו למע' מי"ט ויצא כך לרה"ר, ואז אמרינן "שע"י עמידת גופו בארץ יש כאן הנחה גם לחפץ, כאילו הוא מונח בארץ. משא"כ כשהונח החפץ עליו למע' מי"ט, נחשב החפץ במקום פטור, גם כאשר האדם עוקר גופו ואח"כ עומד לפוש. וסיים רבנו: וצ"ע לדינא.

בתוס' עה"ת הקשו בהא דאיתא בפר' חיי שרה (כח, ה): "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", איך היה מותר להעביר את הנחלה מישמעאל ולתת הכל ליצחק, הלא קיי"ל בחו"מ (סי' רפב), וכן פסק הרמב"ם בהל' נחלות (פ"ו הי"א) - אגמרא ב"ב (קלג, ב), דאסור להעביר הירושה מבנו היורש, אע"פ שהיורש אינו נוהג כשורה, דדילמא נפיק מיניה זרע מעליא, והלא קיים אברהם אבינו כל התורה כולה קודם שניתנה? [וכן הקשו בבאר שבע ומהרש"א בסנהדרין (צא, ב), והמזרחי כאן]. ותרצו בבאר שבע בבית האוצר (ח"א כלל ג אות ג), דהא דאסור להעביר אפילו מברא בישא לברא טבא, היינו דדלמא נפק מיניה ברא מעליא, אבל אברהם שראה ברוח הקודש שלא יצא מהם זרע טוב לפיכך היה מותר לו להעביר הירושה, עיי"ש.

וכן כתב בחידושי חתם סופר על כתובות (נג, א) ובפר' וירא: "שמעתי מאבא מארי זצ"ל שזה פירוש הפסוק בפר' וירא (כא, י), דעל הא דאמרה שרה לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת, ממשיך התורה, וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, ויאמר ה' אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ופירוש רש"י בקול נבואתה ורוח הקודש שלה, יש להקשות מה ענין רוח הקודש ונבואה לכאן, ועוד מ"ט הרע לאברהם וכי היה רוצה בבן מצחק לע"ז וג"ע ושפ"ד? ועוד מדוע מאריך על אודות בנו והיה די באומרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם ותו לא, ולפי הנ"ל א"ש, דודאי לא הרע לו לשלוח ישמעאל על שהיה מצחק, אך הורע לו על אודות בנו דייקא, בנו של ישמעאל, דדילמא נפקא מיניה בנין דמעלי והוה עבורי ירושה מברא קישא לברא טבא, ואמר לו הקב"ה אל ירע בעיניך, כי כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה דהיינו רוח הקודש, שראתה ברוח הקודש שלא נפקא מיניה בנין דמעלי לעולם, דבי האי גוונא בודאי שרי לעבורי אחסנתא, ודפח"ח." עכ"ל.

והנה קשה לי תירוץ זה מגמ' ב"ב (טז, א) דאמר ר' יוחנן, ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו שנאמר (חיי שרה כה, ט) ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו, ומביאו רש"י שם, ועי' בראשית רבה (פנ"ט, ז) ורש"י לך לך (טו, טו) - ולפי"ז בהחלט שהעושה מגיע לישמעאל עצמו, ועי' בב"ב שם שנשאר בעל תשובה וצדיק גם לאחרי מות אברהם (פרש"י חיי שרה כב, יז), וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, איך היה מותר להעביר את הנחלה של ישמעאל ליצחק, והרי הוא גופיה הוי ברא מעליא?

וה"נ קשה מה שתירץ בבית האוצר ח"א (כלל א אות ג) דהא דאסור להעביר ירושה, הני מילי כששניהם ישראלים ואחד אינו מתנהג כשורה, אבל כשהאחד מומר מותר להעביר, ואע"ג דאמרינן שאסור לאבד ממונו של מומר דילמא הוי ליה בנין מעליא (עי' תוס' ע"ז כו, ב), זה דוקא אם נשותיהם ישראל אבל בישמעאל שנשותיו לא היו ישראליות לא חיישינן דנפיק מיניה זרע מעליא [ועי' שו"ת מהר"ם שיק חו"מ (סי' מג), וכן תירץ בשו"ת דובב מישירם ח"א (סי' צז)]. ברם לכאו' גם תירוץ זה תמוה שהרי ישמעאל עשה תשובה, ואפילו נשאר בעל תשובה וצדיק גם לאחרי מות אברהם כנ"ל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, איך היה מותר להעביר את הנחלה של ישמעאל ליצחק, והרי הוא גופי' הוי ברא מעליא?- ואם שראו ברוח הקודש שלא יצא ממנו זרע טוב, בודאי שראו לפחות שיחזור בתשובה.

והנה הרא"ם מקשה בפר' וירא (כא, יז) בפסוק "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם" שכתב רש"י, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין ואומרים רבש"ע, מי שעתיד זרעו להמית בנך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם, עכשיו הוא צדיק, וזהו באשר הוא שם.

ומקשה הרא"ם דמאי שנא מבן סורר ומורה דאמרינן בגמ' סנהדרין (עב, א) תניא רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרמיטר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, חזינן דאזלינן אחר מה שיהיה בסופו של דבר אע"פ שעכשיו הוא טוב, וא"כ מדוע ישמעאל אינו נענש?

ונראה לתרץ, דדוקא בבן סורר ומורה כיון שירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שבסוף יהיה חייב, לפיכך עדיף להרגו זכאי מאשר להרגו חייב, משא"כ גבי ישמעאל הרי אדרבה בסוף עשה תשובה ונשאר צדיק גם לאחרי מות אברהם, א"כ לא שייך מעיקרא לומר כך, וא"ש, שוב מצאתי שכוונתי בזה להפנים יפות בפרשת כי תצא ע"ש.

והנה בענין הקושיא הנ"ל דאיך העביר אברהם נחלתו של ישמעאל ליצחק וכו', נראה לתרץ עפ"י מה דאיתא בנדרים (לא, א) במשנה: "[האומר קונם] שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור לישראל ומותר בעובד כוכבים" – ומקשה בגמרא: והאיכא ישמעאל ["דזרע אברהם הוא, והוא מן העובדי כוכבים"- רש"י שם]?- ומתרצת: "כי ביצחק יקרא לך זרע כתוב" ומפרש רש"י: "ועשו אינו נקרא זרע יצחק, להכי מותר בעובדי כוכבים" עכ"ל – ועי' ירושלמי נדרים" (פ"ג ה"ח). ועי' גם בסנהדרין (נט, ב) דמילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם" (בראשית יז, ט), אתה וזרעך אין, איניש אחרינא לא. [ומקשים] אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו [במילה בהיותם אף הם מזרע אברהם]? – ומתרצים: "כי ביצחק יקרא לך זרע" [ואינם קרואים זרע אברהם].

ולפי"ז דישמעאל בעצם אינם קרואים זרע אברהם, הקושיא מעיקרא ליתא ולכן הוא בעצם אינו יורשו של אברהם, וא"ש (ועי' לקוט שיחות חלק טו עמ' 192 ואילך).

בתו"י ד, א מקשה הרשב"א שלכאורה במכניס פת בתנור אפשר להיות מציאות של ידיעה באמצע המלאכה ואעפ"כ יהי' חייב. כמו שמצינו לקמן בס"פ הזורק שבמעביר ד"א ברה"ר בשוגג ונזכר באמצע שחייב. ותירץ דלא שכיח שיחזור וישכח.

ולכאורה אפ"ל ולתרץ באו"א. והוא שיש חילוק בין מלאכת הוצאה לאפי' וכדומה.

ובקיצור - בהוצאה הנקודה היא אחת. מוציא מרשות לרשות. ושיטת הבעה"מ ר"פ הזורק שד"א ברה"ר הוא ג"כ "הוצאה". והחיוב הוא ברגע אחד, רק שישנם פרטים בזה שבלעדם אינה מלאכה גמורה. כמו עקירה (כי בלא זה לא שינה רשות החפץ), עקירה ממקום ד' (כי בפחות לא נחשב החפץ מונח ברשות הראשון), הנחה (בלא זה החפץ לא "התיישב" ברשות החדש). אבל החיוב הוא בנקודה אחת. ועיקרו הוא בסוף הד"א, והכוונה כאן היא לא לרגע בזמן כ"א בתוכן המלאכה.

ולכן זה שנזכר באמצע העברה אין זה חסרון, כי בנקודה ועצם המלאכה לא נגע. העיקר הוא שחזר ושכח כשנתהווה החיוב היינו "השינוי" – והוא בסוף ד"א.

משא"כ באופה י"ל לכאורה שכל רגע של האפי' הוא נקודות ורצף אחד של מלאכה. כל רגע הוא הוספה בעצם המלאכה, מזמן שהתחיל עד סופו. ולכן אפ"ל שידיעה באמצע אכן מחסיר הוא בשלימות המלאכה ולכן פטור*.