1) בספר 'קרן אורה' העיר ד"לשון ורמינהו אינו מדוייק דברייתא גופא הכי קאמר דמאיימין עלי' שלא תשתה" כמ"ש במשנתנו, אלא שהברייתא הוסיפה דכשם שמאיימין עלי' שלא תשתה הוא הדין שמאיימין עלי' שתשתה, ע"ש.

וכפי הנראה הבין הקרן אורה שכוונת הגמרא איננה להקשות מסתירת המשנה והברייתא [כי באמת אין שום סתירה ביניהם], כי אם להקשות על הברייתא עצמה דתניא "כדרך שמאיימין עלי' שלא תשתה כך מאיימין עלי' שתשתה", דאיך יתכן איום שתשתה ואיום שלא תשתה בבת אחת הר"ז כעין 'תרתי דסתרי' כיון שהאיום שתשתה מנגדת ועוקרת את האיום שלא תשתה [וכיון שהקושיא היא על הברייתא בפ"ע כתב הקרן אורה שהלשון "ורמינהו" אינו מדוייק]. ועל קושיא זו תירצה הגמרא "לא קשיא, כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה".

[וכסברת הקרן אורה דלא יתכן איום לשתות ואיום שלא לשתות בהדי הדדי מבואר בתוס' לקמן (סוטה יד, ב ד"ה אי - שציין בגליון הש"ס להגרע"א כאן) "דעל כרחך אית לן למימר דרבי אליעזר (דס"ל בברייתא שם סע"א דנותנין את המנחה על ידי' כדי לייגעה גם לאחרי שנמחקה המגילה) לית לי' איום שתשתה אפילו אחר מחיקת מגילה". ומבואר דס"ל להתוספות מסברא דלא יתכן איום שתשתה ושלא תשתה בחדא מחתא, והיינו כמ"ש בדעת הקרן אורה דגם המקשן בסוגייתנו פשיטא לי' דלא יתכן לקיים שניהם (האיום שלא תשתה והאיום שתשתה) קודם שנמחקה המגילה.]

אמנם לולי דברי התוס' שם לכאורה יש מקום לפרש דברי הגמרא באו"א, והוא, דהמקשה סבר שלדעת הברייתא מאיימין עלי' שלא לשתות (אם היא טמאה) ולשתות (אם היא טהורה) ביחד - לפני השתי' [וע"ד שמצינו בהאיום על דיני נפשות (סנהדרין לז, סע"א במשנה. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ג) שלאחרי שמזהירים את העדים ע"ד חומר הענין דהמאבד נפש אחת וכו' אומרים להם "שמא תאמרו מה לנו ולצרה זו הלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע, או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה"]. ומכיון שהברייתא דיברה משני סוגי האיום [שלא תשתה ושתשתה] ואילו תנא דמתניתין לא הזכיר כי אם ע"ד האיום שלא תשתה, משמע דס"ל להמשנה שאין מאיימין כי אם שלא תשתה, וא"כ המשנה והברייתא סתרי אהדדי. ועפ"ז א"ש הלשון "ורמינהו". ומה שתירצו בגמרא "כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה" ר"ל דאף ששני סוגי האיום האמורים בברייתא שנויים זה אצל זה, ה"ה נפרדים זמ"ז בזמן ביצועם, דהאיום שלא תשתה נעשה לפני שנמחקה המגילה והאיום שתשתה נעשה לאחרי שנמחקה המגילה, ולפ"ז אין הוכחה ממשנתנו דלית לי' דין איום שתשתה, ומשום די"ל דמשנתנו מדבר אך ורק מהדינים השייכים קודם שתשתה.

אלא דלפ"ז עצ"ע למה לא נזכר האיום שתשתה במשנה דלקמן כ, א דמיירי מאחר שנמחקה המגילה, ע"ש. וראה לקמן הערה 2 בדעת הרמב"ם.

2) מדברי רש"י מבואר שכך הוא הסדר בכל סוטה שלאחרי שנמחקה המגילה ש"אומרים לה דברי תנחומין לשתות אם נקי' היא". אבל מדברי הרמב"ם בספר היד נראה בעליל דס"ל דהא דמאיימין עלי' שתשתה אינו אלא בכה"ג שנמחקה המגילה ו(לא הודתה האשה שהיא טמאה אלא) אמרה איני שותה, שהרי הא שמאיימין עלי' שלא תשתה הביא הרמב"ם בהל' סוטה פ"ג ה"ב בסדר השקאת הסוטה, ואילו הא דמאיימים עלי' שלא תשתה לא הביא כי אם בפ"ד בנידון סוטה ש"אמרה איני שותה אחר שנמחקה המגילה [ש]מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה" (שם ה"ד), ובהמשך לזה כתב (שם ה"ה) "ומאיימין עלי' שתשתה ואומרין לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בורייך ושתי ואל תפחדי וכו'". וכ"מ בתוס' יו"ט (סוטה רפ"ב), ע"ש.

ונראה דהרמב"ם למד לפרש כן מתוך סוגייתנו, ומפני שהבין שהגמרא בקושייתה (ורמינהו כו') נקטה, דממשנתנו שלא הביאה (לא כאן ולא בשום מקום בסדר השקאת הסוטה) כי אם את דין האיום שלא תשתה מוכח דס"ל דליכא דין איום בכל סוטה, לא לפני שנמחקה המגילה ולא לאחרי שנמחקה המגילה. ועפ"ז הוכרח לפרש תירוץ הגמרא "כאן לאחר שנמחקה מגילה", דמיירי במקרה מיוחד ויוצא מן הכלל, דהיינו היכא שנמחקה המגילה ואח"כ חזרה בה הסוטה ואמרה איני שותה, דבכה"ג משתדלים בכל מיני אופנים שתשתה [ועד שבלית ברירא מעררין אותה ומשקין אותה אפילו בע"כ], ובמצב כזה הוא שמאיימין עלי' שתשתה, ועפ"ז מתורצת קושיית הגמרא, דמכיון שאין איום זה מסדר הרגיל בהשקאת כל סוטה אין להביא ראי' ממה שהמשנה השמיטו, דפליג על הברייתא, ומשום די"ל דאין המשנה מזכיר כל פרטי האופנים שבהם ועל ידם מכריחים את הסוטה לשתות לאחר שנמחקה המגילה. ועצ"ע.

3) ואף שפקו"נ דוחה כה"ת כולה, ו"התורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" (רמב"ם הל' רוצח פי"ג הי"ד), י"ל: א. דמאחר שבידה להודות שזינתה גם בלי שנוציא שם רע על ראובן, מסתבר שאין אנו מחוייבים להרחיק לכת ולהוציא שם רע על ראובן כדי לחזק ולהכביד את האיום עלי' שתודה. וי"ל שהוא ע"ד הא דקיי"ל (ב"ק סט, א) "הלעיטהו לרשע וימות". ועצ"ע בזה. ב. והוא העיקר: מאחר שדין תורה היא שתבדק האשה במי סוטה, ומקרא מפורש הוא (פ' נשא ה, לא) "ונקה האיש מעון", ודרשו בספרי "שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל", אין אנו מחוייבים להשתדל בכל עוז ותעצומות למנעה משתי' ומהמיתה הנגרמת על ידה. תדע שכן הוא, שהרי כתבו התוס' (סוטה ז, ב שם) ד"ה 'מה להלן' ד"נראה דאיום לא הי' מעכב ואם לא היו מאיימין כלל אעפ"כ היתה שותה", ואם נאמר שבהעדר האיום איכא משום פקו"נ ולא תעמוד על דם רעך, איך השקו את הסוטה בלי איום מקודם. וע"כ דמכיון שדין תורה הוא שתבדק הסוטה במים המרים, שוב אין אנו אחראים להשתדל בכל מיני תחבולות כדי שלא תשתה ולא תבדק. ואם כן הוא בנוגע לכללות האיום, הרי בנוגע ל"דברי הודאות צדיקים הראשונים", שאינו אלא פרט אחד מדברי האיום, עאכו"כ.

4) ומזה הוציא הרמ"א חידוש דין: "מעתה נדון ק"ו בנדון דידן, ומה מחיקת השם יתעלה שנדחה מפני השלום אפילו הכי דוחה הוצאת לעז על בני אדם הכשרים, הבאת שלום שדוחה מחיקת השם אינו דין שידחה הוצאת שם רע. ואם בהבאת שלום שבין איש לאשתו כך, על אחת כמה וכמה הבאת שלום שבין משפחה ועיר וכרך", ע"ש בארוכה.

בסוטה ג, ב איתא: "ואמר רב חסדא קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כאו"א, שנאמר כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". וברש"י ד"ה 'עם כאו"א' מוסיף: "בביתו", וכן בד"ה שלאח"ז, 'נסתלקה מהם': "מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבידו".

ומבאר המהרש"א שם בכוונת רש"י "דמשמע לי' דקאי אדלעיל דהוא מרא דשמעתין דזנותא בביתא כי קריא כו' (כוונתו למימרא דר' חסדא לעיל שם "זנותא בביתא כי קריא לשומשמא", וברש"י "תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית") דקודם חטא הזנות השכינה שורה בבית כל יחיד ויחיד והיא ברכת הבית כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי גו' אבא אליך וברכתיך, וההיפך בחטא הזנות בבית הוא סילוק השכינה מהם...", עיי"ש.

ובהמשך לזה מעיר על דברי רש"י שם בד"ה 'דאיתתא' שביאר הטעם לזה שחטא מחריב את הבית "כשהאשה מזנה . . לפי שהאשה מתעסקת בזנוני' ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים", וע"ז כתב המהרש"א "לא הוה איצטריך לי' לפרושי הכי, אלא דסילוק השכינה הוא סילוק ברכת הבית ומחריבו כו' כדקאמרינן הכא ודו"ק".

ולא זכיתי להבין דבריו, דהרי בגמ' שם אמרו: "אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה", וע"ז כתב רש"י את ביאורו "שאינה עושה מלאכתה ואינה משמרת ביתה" כדי לבאר החילוק בין איתתא לגברא דאף שהוא אותו חטא, מ"מ דוקא כשהאשה חוטאת היא מחריבה עי"ז את הבית, אבל לפי ביאורו של המהרש"א לחוד - בלי דברי רש"י - הרי אין כל הסבר לחילוק הגמ' בין איתתא לגברא לענין חורבן הבית, ואיך כתב המהרש"א ד"לא הוה איצטריך לי' לפרושי הכי"? וצ"ע.

במס' סוטה ד, ב, מקשה הגמ' מהיכן ידע בן עזאי שיעור ביאה והרי לא נסיב, ומתרצת בא' התירוצים: "סוד ה' ליראיו".

והנה עד"ז ממש מקשה הגמ' בדף י, א, בענין פדגרא: "מנא ידע"? ומתרצת בא' התירוצים: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

ולכאו' קשה, למה בדף ד' מובא רק הלשון "סוד ה' ליראיו" - ואילו בדף י' מוסיפים גם המלים "ובריתו להודיעם"? ויל"ע*.

*) ראה סנהדרין מח, ב; נדה כ, ב. המערכת.

א. בגליון העבר (עמ' 99) הבאתי דברי האחרונים דיש ב' אופנים בגדר איסור דמעביר ד"א ברה"ר; דמחד גיסא ישנם דברי בעה"מ והר"ן דיסוד המלאכה הוה ענין של הוצאה מרל"ר, והוא מיוסד ע"ז שלאדם ישנו ד"א מסביבו ולכן כשהעביר החפץ ד"א ממקומו והניחו ברה"ר הר"ז כמוציא מרה"י לרה"ר. ומאידך ישנה שיטת המאירי ודעימיה דאין צורך אפי' שהעקירה או ההנחה יהיו ברה"ר, דעצם הענין של העברת החפץ ד"א ברה"ר הר"ז המחייב בהמלאכה.

ומסבירים איך שלאופן הראשון מבוארים היטב דברי הרלב"ג דאפי' באם העביר החפץ ד"א ע"י הצטרפות של אמה אחת ברשות אחרת (שאינה רה"ר), ה"ה חייב, כ"ז שהחפץ הונח ברה"ר במרחק של ד"א ממקומו הראשון (שברה"ר). ולאידך לאופן השני מבוארים היטב דברי הגר"ח בביאור שיטת הרמב"ם מדוע במעביר - דלא כבהוצאה - אמרינן קלבד"מ גם כשהתחייב בגניבה (וכיו"ב) באמצע ההעברה (דהא כל חלק מההעברה הוה חלק מהמלאכה לאופן זה), והדברים עתיקים.

אלא דכבר מביאים מה שבשיטת הרמב"ם בענין זה יש 'מבוכה' לכאורה; דמחד גיסא הגדיר האיסור בהעברה שהוא כמו הוצאה, ואכן מתאים עם זה מה שמדבריו מוכח - דלא כדברי המאירי הנ"ל - דבעינן שהעקירה וההנחה היו ברה"ר עצמה, אמנם מאידך כבר הבאתי מה שביאר הגר"ח דלשיטת הרמב"ם הרי גדר האיסור הוא עצם העברת הד"א, וגם מוכח מדבריו בהלכה אחרת - דלא כהרלב"ג הנ"ל - דבעינן שכל הד"א יהיו בתוך רה"ר וא"א לצרף אמה אחת שהעביר ברשות אחרת!?

והיוצא מזה לכאורה דלדעת הרמב"ם הרי תרוייהו איתנהו ביה: דגדרו של העברה הוה כעין הוצאה מרה"י לרה"ר (ושלכן בעינן שהעקירה וההנחה יהיו ברה"ר דוקא), ולאידך הוה כל אמה מההעברה חלק מעצם גדר האיסור (כדברי הגר"ח, ואשר לכן צריכים שכל הד"א יהיו ברה"ר דוקא כנ"ל). וצ"ע.

ובביאור הדבר נראה לומר, דאף שביסוד הדבר סב"ל כהני שיטות דהעברה הוה ענין של הוצאה מרל"ר, מ"מ - סב"ל - דיש הבדל עיקרי ביניהם; דבהוצאה הוה ב' הרשויות (היינו הרה"י והרה"ר) מוגדרות ומסויימות מצ"ע, וא"כ הרי עצם הענין שחפץ שהי' מתחילה ברשות אחת נמצא אח"כ ברשות שניה הר"ז ענין של הוצאה מרל"ר. משא"כ בהעברה הרי באמת אין כאן ב' רשויות שונות (ובכל מקום שהחפץ ימצא ה"ה בתוך הד"א שלו כמובן), וכל השינוי רשות הוא בזה שהחפץ הולך ומתרחק - ד"א - ממקומו הראשון.

ובסגנון אחר: בהוצאה דעלמא אין צורך (כ"כ) ב'פעולת' ההוצאה בכדי שיהי' כאן ענין של הוצאה, דהא ישנו לה'נפעל' - שהחפץ שהי' מעיקרא ברשות אחת נמצא עכשיו ברשות שניה. משא"כ בהעברה הרי מה שפועל שיהי' כאן ענין של הוצאה הוא פעולת העברת החפץ ד"א ממקומו הראשון כנ"ל.

ואשר לכן סב"ל - י"ל - דאע"פ דהעברה הוה ביסודו ענין של הוצאה (כדברי בעה"מ ודעימיה), מ"מ שונה (מהוצאה דעלמא) בזה דגם פעולת העברת הד"א נהי' חלק מגוף המלאכה, והוא מחמת האי טעמא דבהעברה הרי הפעולה גורמת ופועלת ההוצאה כמשנ"ת.

ב. והנה ע"פ ביאור זה בההבדל בין הוצאה להעברה נראה לומר ביאור נחמד בשקו"ט של הגמ' בסוגיין;

דהנה דעת רבנן היא ד'מהלך לאו כעומד דמי' ואשר לכן חייבים גם על הוצאה כזו שנעשה דרך מקו"פ - "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו". ומקשה ע"ז הגמ' (סוף ה, ב) "היכא אשכחנא כה"ג דחייב"? ומפרש רש"י הקושיא: דהיכא אשכחנא דחייבים על הוצאה היכא "דמיפסקא רשותא אחריתי", הרי "דילמא לא חייבה התורה אלא במוציא מרה"י לרה"ר להדיא"?

והגמ' שקו"ט בתירוץ הקושיא, וא' מהתירוצים שמביאה הגמ' הוא "מידי דהוה אמעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד', התם לאו אע"ג דאי מנח ליה בתוך ד"א פטור כי מנח ליה בתוך ד"א חייב ה"נ ל"ש". והגמ' דוחה התירוץ: "מי דמי התם לגבי דהאי גברא מקו"פ הוא לכו"ע מקום חיוב הוא, הכא לכו"ע מקו"פ הוא".

ולכאורה תמוה: הרי קושיית הגמ' היתה דאולי האיסור דהוצאה נאמרה רק על הוצאה ישירה מרה"י לרה"ר בלי הפסק של רשות אחרת בינתיים, וא"כ איך רצתה הגמ' להוכיח שאינו כן מהא דבמעביר ישנו ל'מקו"פ' באמצע הד"א, הרי כך נאמר בודאי האיסור של מעביר ד"א ברה"ר, ואיך זה מוכיח שגם האיסור דהוצאה נאמרו כך?

ובאותיות פשוטות: הוצאה רגילה וסתמי הוה מרה"י לרה"ר בלי הפסק של רשות אחרת בינתיים, ולכן הקשתה הגמ' דאולי חייבה התורה רק על הוצאה כזו, ולאידך הרי בהעברת ד"א ברה"ר מוכרח להיות מצב של 'מקו"פ' באמצע וא"כ בודאי כך נאמר איסור זה, וא"כ איך אפשר להוכיח שמזה שכך נעשה העברה - עד"ז חייבה התורה בהוצאה?

גם צלה"ב מהו תוכן והסברת דחיית הגמ' ד"התם לגבי דהאי גברא מקו"פ הוא לכו"ע מקום חיוב הוא, הכא לכו"ע מקו"פ הוא".

ונראה לבאר הדבר כך: י"ל דתוכן הספק באם חייבה התורה על הוצאה דרך מקו"פ או לא, הוא באם העיקר הוה מה שנפעל כאן הוצאה של חפץ מרה"י לרה"ר, או שהעיקר הוה עצם פעולת ההוצאה; דבאם העיקר הוא ה'נפעל' אז למאי נפק"מ באם עבר גם דרך מקו"פ, הרי לפועל נלקח חפץ מרה"י לרה"ר (בלי הנחה המפסקת באמצע). משא"כ באם יסוד האיסור הוה עצם פעולת ההוצאה, כבר יש מקום לומר שהתורה הקפידה על פעולה של הוצאה ישירה מרה"י לרה"ר ולא על פעולה של הוצאה מרה"י למקו"פ וממקו"פ לרה"ר.

וי"ל שזהו מה שהגמ' רצתה להוכיח מאיסור העברה; דמזה שבאיסור העברה ישנו בהכרח מצב של מקו"פ באמצע הד"א, הר"ז מלמדנו לכאורה שגדר האיסור הוה ה'נפעל', מה שהחפץ שהי' מעיקרא בתחלת הד"א נמצא אח"כ בסופן (אף שה'פעולה' עצמה לא הי' כולה במקום של 'חיוב'), ומסתבר א"כ שגם בהוצאה הרי כך הוא הגדרת האיסור - מה שנפעל ההוצאה מרל"ר - ושוב אין חיסרון בזה שבאמצע ההוצאה עבר גם על מקו"פ כמשנ"ת.

וע"ז מתרצת הגמ' שאינו כן, דהאיסור דהעברת ד"א הוה בפעולת ההעברה, ואשר לכן צריכים להיות - כל הד"א - במקום של 'חיוב', ושוב ליכא למילף מיניה שבהוצאה הוה האיסור בה'נפעל' ושלכן יתחייב גם כשעבר דרך מקו"פ (ויעויין בגליון הקודם שהארכתי יותר בביאור תירוץ זה של הגמ' ואכהמ"ל עוה"פ).

בגליון תתקיג (עמ' 91) הביא הת' נ.מ. קושית הגמ' שבת ז, א. "אטו כולהו נמי לאו כרמלית נינהו" ופירש"י "הנך ים ובקעה ואיסטוונית לא זו היא כרמלית דהוזכר במנין רשויות הא קתני אינו לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין כו' ש"מ זו היא רשות שלישי" - והקשה מדוע נקט רש"י הדין "דאין מוציאין" והשמיט הא "דאין נושאין ונותנין כו'", דהרי"ז נזכר תחילה בהברייתא. ע"כ תוכן קושייתו, ויעוי"ש מש"כ בזה ע"ד הפלפול בארוכה (ולהעיר מקובץ רשימות שיעורים להגר"י קלמנסון שליט"א סי' כו-כז).

וי"ל בפשטות, דרש"י בא כאן לפרש קושיית הגמ' דהנך ים ובקעה כו' לאו כרמלית נינהו, ובברייתא לא הוזכר בפירוש שהם כרמלית [ע"ד "איזו היא רה"י", "ואיזו היא רה"ר"], לכן נקט הא ד"אינו לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין כו'" דמזה מוכח להדיא ד"זו היא רשות שלישי" - משא"כ מהא ד"אין נושאין כו'" (אף את"ל שהוא מדין רשות כרמלית) אינו מוכח שהוא רשות שלישי - וז"פ.