אי' בשבת (יב,א) "אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, ק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והי' על מצחו תמיד, שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכו"כ".

והרא"ש (בהלכות קטנות הל' תפילין סי' כא) כותב וז"ל: "וא"ת והיאך שינת עראי מותר [בתפילין], והלא אסור להסיח דעתו מהן, ובשעה שמתנמנם נמצא שהסיח דעתו מהן, והי' אומר ה"ר יונה ז"ל דמתוך דברי הרמב"ם ז"ל (הל' תפילין פ"ד הכ"ה) מצאנו תירוץ לדבר זה, דלא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אע"פ שעוסק במלאכתו ובאומנתו, ואין דעתו עליהם ממש, אי"ז נק' היסח הדעת, דאי לא תימא הכי היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום. וכן נמי כשמתנמנם אין כאן היסח הדעת, כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש", עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בברכות (פ"ג סי' כח), ובתר"י (שם). וכ"כ הטור (או"ח סי' מ"ד) ובמג"א ושו"ע אדמוה"ז (שם ובסי' כח).

הרי דדעת הר"י והרא"ש הוא דדין היסח הדעת בתפילין הוא רק שלא יהי' בשחוק וקלות ראש, אבל אי"צ שיהא דעתו ממש על התפילין בכל שעה.

אמנם שיטת רבינו שמחה אינה כן, כ"א שצריך שיהי' דעתו על התפילין ממש כל הזמן, שהרי כתב בשטמ"ק (מנחות לו, א) וז"ל: והקשה הר"ר שמחה, כיון דתפילין בעי כוונה איך יכול להתפלל או לקרוא ק"ש בהם, דהא אינהו נמי בעי כוונה, ותירץ דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כיון דאא"פ לו לקיים שניהם ביחד, עכ"ל. שמזה מוכח דס"ל דבעי כוונה ממש על התפילין דאי נימא דהאיסור דהיסח הדעת הוא רק שחוק וקלות ראש, אינו קשה "איך יכול להתפלל או לקרוא ק"ש בהם", שהרי כשמתפלל או קורא ק"ש אינו עוסק בשחוק וקלות ראש, ומוכח שס"ל דבעינן כוונה ממש על התפילין.

ולכאורה קשה קושיית הר"י והרא"ש על שיטת רבינו שמחה, דאיך יכול להניח תפיליו כל היום, וכן איך יכול לישון שינת עראי בתפילין, והרי מסיח את דעתו מהתפילין,

גם אי"מ בהקס"ד דהר"י והרא"ש שלא ידעו עדיין שרק שחוק וקלות ראש אסור, וקס"ד שצריכים כוונה ממש על התפילין, מדוע לא הקשו ג"כ איך יכול להתפלל ולקרות ק"ש בהם, והרי אז אין דעתו על התפלין.

גם צלה"ב: כותב אדמוה"ז בשלחנו (או"ח סי' כח סעי' א ומקורו בב"ח סוף סי' מד, ומג"א סי' מד ס"ק ב) וז"ל: ואינו נק' היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או בקלות ראש.. ומ"מ מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל, זולת בשעת ת"ת ובתפילת י"ח, עכ"ל.

ולכאו' היות ופוסק כשיטת הר"י והרא"ש ש"אינו נקרא היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או בקלות ראש", מדוע הוה "מצוה מן המובחר" שלא להסיח דעת כלל – מהו המקור לזה, והרי כל המקור לאיסור היסח הדעת בתפילין הוא ק"ו מן הציץ, והרי ס"ל שק"ו זה כוונתו לשחוק וקלות ראש בלבד.

ואף שלכאו' י"ל שזהו כדי לצאת גם לשיטת רבינו שמחה – אבל לכאו' לא הול"ל ע"ז הלשון "מצוה מן המובחר", כ"א "כדי לצאת לכל הדעות", וכיו"ב, וכמובן.

וגם צלה"ב: לשיטת הר"י והרא"ש וסייעתם מדוע הלשון הוא שאסור להסיח דעת מן התפילין, והרי רק שחוק וקלות ראש אסור, אבל אין איסור להסיח דעת מן התפילין.

וכבר דשו רבים בסוגיא זו (ובפרט בשאג"א וכו'), מ"מ יש להוסיף קצת על דבריהם.

וי"ל בכ"ז בהקדים שיש לחקור באיסור זה דהיסח הדעת, האם זהו דין על הגברא, או על החפצא דהתפילין, כי יש לבארו בב' אופנים: א) זהו דין על הגברא, שבעת שלובש התפילין חל על הגברא חיוב להתנהג באופן של כבוד כלפי התפילין, ואם מסיח דעת מן התפילין ה"ז הנהגה של היפך הכבוד להתפילין. ב) זהו דין בקיום מצות תפילין, שאם מסיח דעת מהתפילין חסר בקיום מצות תפילין, ויתירה מזה י"ל שזה כאילו התפילין עצמם פסולין אז.

ואף שקשה לומר שבאם חסר איזה דבר במחשבת האדם. זה יגרום חסרון בהחפץ – הנה מצינו כעין זה, בהחקירה הידועה בנוגע לדין לשמה בגט (וס"ת). שגם שם חוקרים אם זהו דין בהגברא או בהחפצא: מצד א' י"ל שפסול הגט כשנכתב שלא לשמה הוא מצד הגברא, שבאם לא חשב לשמה, אין ליתן גט זה מטעם שהאדם התנהג באופן מסוים בעת הכתיבה. אבל לא שיש פסול בשטר הגט עצמו, ומצד שני י"ל שזהו פסול בשטר הגט עצמו, כמו באם השם של האיש או האשה אינם אמיתיים וכיו"ב [ובסגנון אחר: לאופן הא' ה"ז פסול בהגירושין, ולאופן הב' ה"ז פסול בהגט].

הרי רואים שאפ"ל שחסרון במחשבת האדם תפעול שכאלו בהחפץ עצמו ישנו חסרון. ועד"ז בנדו"ד שאפ"ל שחסרון דהיסח הדעת פועלת שכאילו התפילין עצמן פסולים.

ויש להביא דוגמא קרובה יותר מענין היסח הדעת גופא – והוא מלקו"ש חי"ג (שיחה ב' לפ' קרח), ששם מדובר אודות מצות שמירת המקדש וכותב ע"ז וז"ל: מצות שמירת המקדש יש לבארה בב' אופנים: א) שהיא פרט בעניני בית המקדש. ב) שהיא פרט בעבודת הכהנים והלוים, שעליהם לשמור את המקדש.

בסגנון אחר: מצות שמירת המקדש הוי דבר הנוגע להמקדש עצמו, חובת "חפצא" המקדש צ"ל נשמר (אלא שחיוב שמירה זו הוטל על הכהנים והלוים), או שמלכתחלה היא חובת "גברא", ממצות (ועבודות) הכהנים והלוים (אלא שהחיוב הוא לשמור את המקדש).

והנה לכאו' י"ל שתלוי בטעמי מצות השמירה, אם מצות שמירת המקדש הוא מטעם "כבוד", וכל' הרמב"ם (רפ"ח מהל' ביהב"ח) "אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין", הרי זהו פרט בפלטרין, במקדש גופא; אבל אם שמירת המקדש הוא מטעם שלא יכנס זר וטמא וכיו"ב, או בכדי לשמור הכלים וכו', הרי זה פרט בחיובי הכהנים והלוים כו', עכ"ל.

וממשיך שהרמב"ם אכן ס"ל באופן הא' שזהו דין בחפצא המקדש, ובהמשך לזה מבאר גדר השמירה, וז"ל: נ"ל דשמירה זו מפני הכבוד ענינה שלא יסיחו דעתם מהמקדש, וכמ"ש הרא"ש (ריש מס' תמיד) "כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה", ואין פי' היסח הדעת זה כהיסח הדעת דקדשים מחמת חשש טומאה וכיו"ב, כ"א שלילת היסח הדעת זה מורה על רוממות וגדלות הבית, תמיד ישנם אנשים סביבו, אינם מסיחים דעתם ממנו לעולם. [וע"ד הענין דתפילין וציץ ש"כל זמן שהן עליו לא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד", מצד קדושתן]. והנה ענין שמירה זו שלא יסיחו דעתם ממנו הוא ענין בהבית עצמו... עכ"ל בלקו"ש.

הרי רואים כאן שגדר היסח הדעת במקדש, ה"ה גדר בהחפץ (בהמקדש) עצמו. הנה עד"ז הוא בתפילין שאפ"ל שע"י היסח הדעת ישנו חסרון בקיום מצות תפילין, או אפי' בהתפילין עצמם, והרי בפירוש השווה בלקו"ש הנ"ל דין היסח במקדש לדין היסח הדעת בתפילין.

[ואף שלכאו' יש להקשות מהלקו"ש הנ"ל על הנת"ל, כי בלקו"ש משמע שאם החיוב שמירה – שענינו שלילת היסח הדעת – הוא מטעם כבוד, ה"ז דין בחפץ המקדש, ולעיל הסברנו בנוגע לתפילין להיפך, שאם זהו מטעם כבוד התפילין, ה"ז גדר בהגברא – אי"ז קושיא כלל, כי זה תלוי לפי ענין כל דבר ודבר: פלטרין של מלך "ענינו" כבוד המלך, ולכן דבר המוסיף בכבודו של הפלטרין, ה"ה גדר בהפלטרין גופא, ולכן כבוד המקדש הוא חלק מחפצא דמקדש, אבל תפילין, ה"ה מצוה שלעצמו, ואין "ענינו" כבוד, אלא שיש דבר צדדי, שהאדם צריך להתנהג בכבוד כלפי דבר שבקדושה, וכ"ש באם יש בו אזכרות הרבה, בדבר זה מובן שהנהגה באופן של כבוד, הוא רק דין בהגברא, ולא בהחפצא].

בכל אופן – גדר היסח הדעת בתפילין אפשר לבאר בב' אופנים – האם זהו דין בהגברא או בהחפצא ד(מצות) תפילין.

וי"ל שמזה מסתעף האם רק שחוק וקלות ראש אסור, או גם להסיח דעת בכלל אסור – ובהקדים:

לכל האופנים גדר היסח הדעת הוא הסרת הדעת מהתפילין, אלא שבזה גופא יש לחקור החקירה הנ"ל, האם חסרון הסרת הדעת הוא שעי"ז מראה הגברא שאינו מכבד התפילין, או שזהו חסרון בהתפילין עצמם, והנה מסתבר שאם זה חסרון בהתפילין, הרי כשחסר פרט בהתפילין, כבר אין התפילין כדבעי, משא"כ אם זהו מטעם חסרון בהגברא, אז יש לחלק עד כמה הוא העדר הכבוד, דאם הוא רק מסיח דעתו סתם, אי"ז העדר הכבוד כ"כ, משא"כ אם מתעסק בשחוק וקלות ראש ה"ז העדר הכבוד לגמרי.

ולכן, באם החסרון הוא בהתפילין עצמם, כל היסח הדעת פוסל, ולאו דוקא שחוק וקלות ראש. כי בכל היסח הדעת נעשו תפילין חסרים, משא"כ אם זהו חסרון בהגברא, הרי לא כל העדר הכבוד מעכב, ורק שחוק וקלות ראש, שהם העדר הכבוד לגמרי רק זה מעכב.

כלומר: גם להשיטה שרק שחוק וקלות ראש אסור, אי"ז איסור של "שחוק וקלות ראש" גרידא, כ"א איסור של "היסח הדעת", כי כל היסח הדעת ה"ה העדר הכבוד, אלא דלעיכובא אינו רק כשהיסח הדעת באה לשפלות כזו עד שמתעסק בשחוק וקלות ראש.

ומטעם זה נק' "היסח הדעת" לכל הדעות, כי זהו גדר גם של השיטה שרק שחוק וקלות ראש אסור.

ולכן פשוט ש"מצוה מן המובחר שלא להיסח דעתו מהן כלל", כי סו"ס גם היסח הדעת סתם הוא דבר בלתי רצוי, אלא שאינו גרוע כ"כ עד שתיאסר לעיכובא, ורק כשההיסח הדעת הזה בא למצב גרוע ביותר, אז ה"ה מעכב. (וראה לקו"ש חכ"ז (ע' 52) שהלשון "מצוה מן המובחר" כוונתו בד"כ הוא שהמצוה הזו עצמה היא באופן מובחר, וכ"ה בנדו"ד שמצוה זו עצמה של איסור היסח הדעת, היא באופן מובחר באם אינו מסיח דעת כלל מן התפילין, כי האיסור של שחוק וקלות ראש והענין של היסח הדעת סתם אינם ב' ענינים שונים, כ"א גדר א', כנ"ל).

ויש להביא דוגמא לזה מלקו"ש חל"ז (פ' אחרי) שמתחלה מבאר הא דאסור לכסות הדם ברגל בב' אופנים: א) זה דין מצד כבוד המצות שלא לבזות המצוה. ב) זהו דין בעצם מצות כיסוי הדם, שצ"ל נעשה במה ששפך, בהיד ששחט. [שזהו כעין ב' האופנים דלעיל, האם זהו דין על הגברא, או על החפצא]. ומבאר שבזה נחלקו הרמב"ם והסמ"ג. עיי"ש. ואח"כ כותב (בהערה 16) וז"ל: ובפשטות יותר י"ל, דגם החיוב לכסות "במה ששפך" (שלדעת הסמ"ג "זהו בסכין") היא מצד כבוד המצוה (שיכסה בדבר שבו קיים מצות שחיטה), אלא שחיוב זה אינ ו לעיכובא, ולא נאסר אלא כיסוי ברגל שיש בו ביזוי ממש..." עכ"ל.

הרי לנו דוגמא שישנו דין מצד כבוד המצוה, הכולל הרבה אופנים, אלא שיש בזה דרגות, באם זה נעשה באופן מסוים, אף שגם אז חסר בכבוד המצוה, אי"ז לעיכובא, ובאופן אחר של העדר הכבוד ה"ז לעיכובא, ועד"ז בנדו"ד שהכל נכלל בהחסרון דהיסח הדעת, אלא באם סתם מסיח דעת אי"ז לעיכובא, ואם היסח הדעת הזה הוא באופן גרוע, ה"ה לעיכובא.

אבל כ"ז הוא באם גדר היסח הדעת הוא גדר בהגברא, אבל אם זהו גדר בעצם התפילין אין מסתבר (אף שאין מוכרח) שיהי' לזה דרגות, כי בפשטות תיכף כשחסר ב(מצות) התפילין, ה"ז חסרון, וצ"ל לעיכובא.

והנה עפ"ז נמצא שבזה נחלקו הר"י והרא"ש וסייעתו נגד רבינו שמחה, שלהר"י והרא"ש גדר היסח הדעת הוא בהגברא, ולר"ש ה"ז גדר בחפצא התפלין.

ועפ"ז יש לתרץ ג"כ מדוע לא הק' הר"י והרא"ש קושיית רבינו שמחה, דאיך יכול להתפלל ולקרוא ק"ש בהם, והרי בקושיא עדיין לא ידענו שררק שחוק וקלות ראש אסור - הנה עפהנ"ל ה"ז מובן, כי גם בהקס"ד ידעו הר"י והרא"ש שהיסח הדעת הוא דין בהגברא, שלא יתנהג בהעדר הכבוד כלפי התפילין, ולכן פשוט שאין שום חסרון בתפלה וק"ש, כי פשוט שעי"ז שמתפלל וקורא ק"ש אינו מראה שום העדר הכבוד, ולכן גם בהקס"ד אין קשה מזה, וכל הקושיא היתה מזה שמניח תפילין כל היום, ומתעסק במלאכה, ומזה שישן שינת עראי, בתפילין, שבזה מראה העדר הכבוד.

וע"ז תירצו, שאף שזה מורה על העדר הכבוד, אי"ז מעכב, כי אי"ז העדר הכבוד באופן קיצוני, וזה אינו מעכב, כלומר, החילוק בין הקס"ד והמסקנא הוא, שבהקס"ד חשבו שכל היסח הדעת של העדר הכבוד מעכב, וע"ז תירצו שרק העדר הכבוד באופן קיצוני מעכב, אבל באופן שאין בזה העדר הכבוד מעיקרא לא קשה.

משא"כ לרבינו שמחה הוא להיפך: מכיון שאי"ז חסרון בהגברא, כ"א שחסרר במצות תפילין, מעיקרא אין קשה מזה שמניח תפילין בעת המלאכה וישן שינת עראי, כי אין כאן איסור על הגברא, אלא שחסר בהתפילין, א"כ מה איכפת לן שמניח התפילין בעת המלאכה, הרי כל מה שנעשה הוא רק שאינו מקיים אז מצות תפילין, וכן בעת שישן שינת עראי, אינו מקיים אז מצות תפילין, וזה אינו חסרון.

וכל הקושיא שלו היא מזמן ק"ש ותפילה, כי ארז"ל (ברכות יד,ב) "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר", הרי שבעת ק"ש מחויב הוא להניח תפילין, והיות וחסר בהדעת, הרי אינו מניח תפילין אז, וכן בעת התפילה צ"ל עליו התפילין, וכלשון אדמוה"ז (ריש סי' כה) "ואחר שלבש טלית מצוייצת יניח תפילין מיד כדי שיהיה עליו בשעת ק"ש ותפלה", וכ"כ לקמן (סי' לז ס"ב) "מצות להיות עליו כל היום... נהגו שלא להניחן כל היום, ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהן להניחן בשעת ק"ש ותפלה" - ולכן הקשה שהיות ובלי כוונה אינו מקיים מצות תפילין, איך מקיים מצות תפילין בעת ק"ש ותפילה.

ואף שמבואר בשיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע (ש"פ שלח תשי"ב. תו"מ ח"ו ע' 15 ואילך) שהא דאמרז"ל "כל הקורא ק"ש בלא תפילין מעיד עדות שקר" זהו רק באם אינו מניח תפילין כלל כל היום, אבל באם בדעתו להניח תפילין אח"כ, אין חסרון במה שקורא ק"ש תחלה בלא תפילין, וא"כ מהי קושיית רבינו שמחה שבעת ק"ש ותפילה אינו מקיים מצות תפיליו, הרי אין בזה לכאו' שום חסרון שהרי מניח תפילין בזמן אחר – אינו כן, כי י"ל שדברי כ"ק אדמו"ר הוא רק כשאינו מניח תפילין כלל בעת אמירת ק"ש, אבל באם אכן מניח תפילין אז, אלא שהם פסולים, ה"ז יותר גרוע, כי בשלמא כשאינו עושה מה שאומר (כלומר, הוא אומר וקשרתם וגו', ולפועל אינו עושה, שלכן ה"ז עדות שקר), בזה י"ל שאם בדעתו אח"כ לעשות מה שאומר, אי"ז עדות שקר, אבל אם בפירוש כן עושה עכשיו, אלא באופן הפסול, ה"ה באמת מעיד עדות שקר. ולכן הקשה רבינו שמחה שהיות וע"י היסח הדעת ה"ז כאילו התפילין פסולין, איך יכול לקרות ק"ש ולהתפלל באופן כזה.

וע"ז מתרץ "דהעוסק במצוה פטור מן המצוה", ובמילא אין כאן חסרון במה שקורא ק"ש ומתפלל בתפילין פסולין, כי רק באם חייב עכשיו בתפילין, ומניח תפילין פסולין, אז ה"ז עדות שקר, אבל באם פטור עכשיו מן התפילין, אין חסרון בזה שמניח עכשיו תפילין פסולין כי אינו עןשה היפך ממה שמחויב, וע"ד הא דאמרו (זבחים ג, א) "'דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה".

שבת עג. והזורה הבורר .. והמרקד - והנה רש"י (במשנה) מפרש זורה ברוח, בורר ביד, מרקד בנפה ע"ש (והוא כמ"ש הר"ח). אמנם בדף עה: כ' דל"ד לזורה בורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח, ועד"ז הוא בר"ן על הרי"ף ע"ש (רק שכ' מרקד בסובין, וכ"ה במאירי, וראה אג"ט זורה אות ג' סק"ד), ולכאו' צ"ב.

ואולי י"ל (וראה אג"ט זורה אות ג' עד"ז) בדרך הפשט, שעיקר החילוק בין המלאכות הוא כמ"ש בדף עה: שגדר המלאכה (היינו מה שגורם השם בורר זורה כו') הוא הנפעל, ובמשנה מפרש רש"י פי' התיבה - שמלת זורה פירושו (לא המחייב) ברוח, ומלת בורר פירושו ביד, ותיבת מרקד פירושו בנפה, אבל אולי יצוייר שאחד יעשה פעולת זורה בהקשין באו"א - לא ברוח - י"ל שג"כ חייב משום זורה שעכ"פ הוא אותו נפעל (ברירת קשין) באותו שלב כנ"ל.

ואולי יש להביא קצת ראי' לזה ממש"כ רש"י בחוקתי (כו, לג) עה"פ "ואתכם אזרה בגוים - כאדם הזורה שעורים בנפה", היינו שהגם שהוא בנפה מ"מ יש לו שם זורה [ולשון התו"כ שם: "כאדם שהוא זורה שעורים במזרה"].

- אמנם ראה שביתת השבת שס"ל שעיקר גדר המלאכה הוא מש"כ רש"י (והר"ן) בהמשנה, ע"ש בפתיחה למלאכת זורה. וכ"מ שס"ל ביד דוד מהדו"ק (דף עד.) ע"ש. ויל"ע במנחת חינוך מלאכת זורה ע"ש.

אמנם עי' רש"י עד. ד"ה פטור שעיקר ברירה בנו"כ ע"ש. וצ"ע.

וע' חי' המיוחסים להר"ן על המשנה ד"ה והדש "והא דקא חשיב דש וזורה ובורר אע"פ שדומין זה לזה דכולם להסיר הפסולת מן האוכל, לפי שאין מעשיהן שוין ואינם בזמן אחד בב"א אלא זא"ז כן פי' ה"ר יהונתן, אבל בגמרא פירשו בסוף טעמא אחרינא". [ולכאו' יל"ע מה שכולל דש בהדי בורר, וראה לשונו לפנ"ז "והדש להוציא הבר מהפסולת שעליו". וראה תוס' יבמות קיד. ד"ה וקסבר בסופו ואכ"מ].

ולכאו' מבואר מדבריו שלמסקנא דשמעתין אין חילוק בין ג' מלאכות אלו במעשיהן, רק משום שכ"ה במשכן, אבל בעצם אין גורם (או הגדרה) המחלק ביניהם.

[ולהעיר ממש"כ עוד עג: ד"ה והמנפץ "וכולהו דש גמור נינהו ואב אחד הוא אלא ששמם משתנה", ולפ"ד הר"ן מ"ש מבורר שהוא ג"כ רק שינוי השם ומ"מ חשבינן לי' בג' אבות. וע"ע בד"ה תנא הזורע שכתב בשם הרא"ה "דלא דמי לזורה ובורר ומרקד שנמנין בשלשה דהתם שלשתן צריכין בדבר אחד, אבל כאן (- בזורה נוטע) היכא דאיתא להאי ליתא להאי וכולן ענין נטיעה וזריעה הן כו'" ע"ש, משמע משום שצריכין לכן נחשב בנפרד. ויל"ע.

וראה ריטב"א (מר"ק) על המשנה "דהכא שלשתן צריכין בדבר אחד בזא"ז משא"כ בהנהו (-זורע נוטע) דהיכא דאיתי' להאי ליתיה להאי וכל אב לענינו לפי מה שהוא, [והשנוי הוא] מחמת שנויי הפרטים שבו, אבל כלם ענין אחד נטיעה וזריעה".

ולהלן עג: ד"ה כל מילתא " .. י"ל דלא דמו דהויא בכלל אורג ומסיך ממש ותקו[ן] והכשר שלהם, אבל אלו כל אחת עומדת בפ"ע, דזורה לבירור העפר ובורר ליטול הצרורות ומרקד ליטול המורסן וכדפרש"י ז"ל. אי נמי כדפרש"י ז"ל שזה ברוח וזה ביד וזה בכלי".

ובמאירי על המשנה: "ובגמרא שאלו שהרי זורה ובורר ומרקד שלשתן מין אחד הן להפריש אוכל מתוך פסולת ולמה נחלקו לשלשה, ותירץ כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב להו, ופי' הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין"].

וע' רמב"ם פ"ח מהל' שבת הי"א שהזורה ובורר ומרקד דומין עניניהם זל"ז ומפני מה מנו אותם בשלשה מפני שכל מלאכה שהי' במשכן מונין אותו בפ"ע. ולא כתב הרמב"ם שום דבר המחלקן, וגם לא הגדיר ג' המלאכות, ומשמע לכאו' ע"ד הנ"ל מחי' הר"ן.

וראה אג"ט ושביתת השבת פתיחה למלאכת זורה בארוכה עד"ז. ואכמ"ל.

דף עד. רש"י ד"ה פטור אבל אסור: אבל ביד לא דמי לבורר כלל: לכאו' צ"ב כונת רש"י, דהרי במשנה פרש"י בורר ביד, וא"כ אפי' את"ל שבורר ביד אי"ז עיקר גדר והגדרה של האב מלאכה של בורר (כמ"ש לעיל), אבל מ"מ מוכח שיש חיוב בורר ביד, וא"כ מהו הפי' שאין דומה לבורר כלל.

[וראה ספר המכריע (ובתוס' רי"ד הנדמ"ח) שקנון ותמחוי שהוא שינוי קצת פטור אבל אסור, וביד שהוא שינוי גמור מותר. אבל צ"ע לפרש כן דברי רש"י, שמשמע שאין הפטור מטעם שינוי אלא משום שאין זה בורר].

ואולי י"ל, ע"פ מש"כ ע"פ מש"כ בחי' המיוחסים לר"ן (ד"ה אלא אמר אביי) שר"י ור"ה ואביי מסתבר דלא פליגי בעיקר דין כלל אלא פליגי באוקימתא (וכ"ה בעוד ראשונים).

ונמצא, שגם ר"י מודה לדינא דר"ה שיש חילוק בין פמ"א ואמ"פ, דאמ"פ מותר ופמ"א חייב. וא"כ י"ל, שהא שמתיר ר"י ביד הוא דוקא באמ"פ ובזה מיירי הברייתא אליבא דר"י (וכמשמעות לשון הברייתא בורר ואוכל - שאוכל מה שבורר, אלא שבורר זה ביד), אבל פמ"א אפי' ביד י"ל שלא הותר אפי' לר"י. ולפ"ז מבואר מש"כ רש"י, דביד אמ"פ אין זה דמי לבורר כלל, דברירה ביד הוא דוקא פמ"א ולא ההיפך. ורש"י בהמשנה איירי להדיא בפמ"א ע"ש.

אבל עדיין צע"ק, מלשון רש"י אח"כ "אוכל מתוך פסולת לאו דרך ברירה היא", דלפי הנ"ל נמצא דאמ"פ "לא דמי לבורר כלל", ולא רק שאינו דרך ברירה. וברש"י לפנ"ז מבאר שקנון פטור משום שהוא כלאחר יד, ומ"מ אסור מדרבנן, ולכאו' "שלא כדרכה" שוה ל"כלאחר יד", וא"כ איך זה מתאים עם מש"כ לפנ"ז שמותר משום שלא דמי לבורר כלל.

[ולהעיר ממגן אבות על תוד"ה בורר שמסביר דברי תוס' שאמ"פ מותר משום שאינו דרך בורר, שמצינו בכ"מ כלאח"י דמותר לכתחלה - והיינו שמשוה כלאח"י ושלא כדרכה. - אבל מהא שרש"י פוטר קנון ותמחוי משום כלאח"י, ומתיר ביד משום שלא דמי כלל לבורר, לכאו' ל"מ כן].

ואולי י"ל, דהנה מבואר בכ"מ שי"ל ב' טעמים לפטור אמ"פ: א) משום שהוא דרך אכילה (ראה שלטי הגבורים לענין טוחן, דבורר לאלתר לא הוי ברירה, וראה מג"א ס' שכ סק"ז]. ב) משום שאינו דרך ברירה (כמ"ש רש"י ותוס'). וראה שבה"ש בורר סק"ד, מג"א שם ובשו"ע אדה"ז שיט ס"א.

וא"כ י"ל בכונת רש"י, שמש"כ בדברי ר"י שלא דמי לבורר כלל, כונתו משום שהוא דרך אכילה (כנ"ל שר"י מיירי באמ"פ) ובדברי ר"ה כותב משום שאינו דרך ברירה.

וטעם החילוק, דהנה שיטת רש"י דנו"כ לאלתר מותר, וזהו פי' דברי אביי, ראה תוד"ה והתניא [אמנם ראה כמה מפרשים שלומדים שיטת רש"י באו"א ודלא כתוס' - ראה ראש יוסף ועוד. ואכ"מ]. ומסתבר שהא דמתיר אביי נו"כ לאלתר הוא דוקא אמ"פ ולא פמ"א [דפמ"א ליכא מאן דפוטר בנו"כ], ובהא הוא דמחלק בין לאלתר ולאח"ז. וא"כ י"ל שר"ה שמחלק בין פמ"א לאמ"פ מיירי בנו"כ, וגם בנו"כ יש חילוק בין פמ"א לאמ"פ. וצ"ל לפ"ז דמיירי לאלתר, דלאח"ז חייב גם באמ"פ וכדמוכח מאביי כנ"ל [וכ"ה להדיא בספר המכריע, שר"ה מיירי בנו"כ, רק שס"ל דאמ"פ לעולם פטור אפי' ע"י נו"כ ע"ש].

וא"כ י"ל, שזהו טעם השנוי ברש"י, דהרי ר' יוסף מיירי ביד ובאמ"פ כנ"ל, וא"כ בזה טעם ההיתר משום שאינו דרך ברירה כלל, והיינו שהוא דרך אכילה ביד, משא"כ אמ"פ ע"י כלי, אה"נ שמותר לאלתר וכמ"ש ר' המנונא (ואביי), מ"מ י"ל שע"י כלי לא נקרא דרך אכילה, כיון שעכשיו עסוק בברירה ע"י כלי וא"כ הוה תיקון האוכל להכשירו להיות ראוי לאכילה אח"כ, אבל אינו דרך אכילה, ולכן כתב רש"י הטעם משום שאינו דרך ברירה [וראה מג"א סי' שכ סק"ז, ולכאו' הן הן הדברים].

אמנם עדיין צ"ב לפהנ"ל, דהרי ע"כ ר' יוסף מיירי לאח"ז, דהרי להנ"ל מיירי מאמ"פ, והרי לאביי אמ"פ לאלתר מותר (לשי' רש"י), ומהא דר"י מחייב בנו"כ, מוכח שמדבר בלאח"ז, וא"כ גם הרישא - שמתיר ביד - מיירי ג"כ בלאח"ז (דמסתבר דהרישא והסיפא מיירי בחד גונא), וא"כ צ"ע אם אפ"ל דאמ"פ ביד לאח"ז נקרא דרך אכילה.

וי"ל: א) אפי' את"ל דאינו דרך אכילה, מ"מ יש לחלק בין פטור דאמ"פ ביד (אפי' ללאח"ז) לאמ"פ בכלי, דבכלי הפטור הוא משום שנוי שלא כדרכה, וביד אמ"פ אינו בורר כלל, ואולי הוי כעין "תרתי לריעותא", שהוא ביד וגם אמ"פ, וא"כ אינו דומה לבורר דמשכן כלל [והוא ע"ד הס' המכריע שמחלק בין שנוי קצת לשנוי גמור, וע' שבה"ש שם בשם ס' קרית מלך רב]. ולכאו' דוחק.

ב) אולי י"ל, שהטעם הוא כנ"ל משום שהוא דרך אכילה, והיינו שהמעשה בעצמותו הוא דרך אכילה. והגם שלפועל נתברר שכונתו הי' בשביל לאח"ז, מ"מ כיון שעצם המעשה הי' מעשה של דרך אכילה, מותר [וע' ח"ס שכתב סברא שלא שייך אוכל מפסולת בב' מיני אוכלין, דבשעת הברירה לא ניכר שהשני פסולת, הגם שאח"כ נתברר שהוא פסולת ע"ש, ולכאו' הוא ע"ד שכתבתי].

דוגמא לדבר, י"ל הא דשקו"ט באחרונים אם בורר אמ"פ לאלתר ואח"כ נמלך לבו ביום, אם חייב או לא - ראה שבה"ש סק"ח באורך ובמצויין שם, שלכאו' המסקנא הוא שאינו חייב, כיון שבשעת מעשה הי' לו מחשבה בשביל לאלתר, הגם שלפועל נמלך בשביל לאח"ז שחייב (להלכה שקיי"ל כר"ח), מ"מ המעשה הי' מעשה של פטור.

וא"כ עד"ז לרש"י שאמ"פ ביד לעולם מותר, י"ל משום שעצם המעשה הוא מעשה של דרך אכילה, ואין מחשבתו מגרע מהמעשה שעשה. וראה אג"ט בורר סק"א אות י"ג סברא עד"ז (אלא שלא ס"ל ברש"י שהוא משום דרך אכילה ע"ש) [וראה אג"ט שם אות ט' חמשה חילוקי דינים לשיטת רש"י, ולכאו' כהנ"ל מתאימים לדבריו, הגם שהסבר הסוגיא לכאו' הוא באו"א].

א. מובא בסוגיין (מס' שבת עב,ב) פלוגתת אביי ורבא בדין העובד ע"ז 'מאהבה ומיראה' ("מאהבת אדם או מיראת אדם השתחוה לע"ז" – רש"י. ולהעיר דישנה עוד שיטה בראשונים בפירוש 'מאהבה ומיראה' – יעויין ברמב"ן כאן וברמב"ם – אבל כאן נעסוק רק בפירוש רש"י הנ"ל אשר כן הוא גם שיטת התוס'); דאביי סב"ל שהוא חייב ורבא סב"ל שהוא פטור.

ומקשים התוס' דאיך אפ"ל דלרבא הוא פטור במקרה כזה, דהרי למדנו בסנהדרין (עד,א) דבע"ז וג"ע ושפ"ד הדין הוא דיהרג ואל יעבור, ונמצא דאפי' כשעובד ע"ז מחמת יראת עונש מיתה נחשב הוא לע"ז עד שמצווים ליהרג ע"ז!?

ומתרצים (אחר שמפריכים אופן א' איך לתרץ הקושיא): "וי"ל דסבר רבא דאפי' למ"ד דחייב למסור את עצמו אם לא מסר עצמו לא מחייב מיתה בבי"ד".

ואח"כ מתרצים באו"א: דהא דפטר רבא העובד מאהבה ומיראה הוא רק כשאומר בפירוש שזהו כוונתו בהעבודה, או שמדובר בע"ז כזאת שכולם עובדים אותה באופן כזה – מאהבה ומיראה – כמו המן שכולם עבדו אותו רק מיראת המלך, משא"כ כשעובד לסתם ע"ז ואינו אומר בפירוש שהוא עובדו מסיבות אלו הוא אכן חייב באיסור ע"ז, ובמקרה כזה נאמר הדין דיהרג ואל יעבור.

ולתירוץ זה – השני – מקשים התוס' דמדוע אכן לא השתחוה מרדכי להמן (דבשלמא לתירוץ הראשון לק"מ, דאע"פ שהעובד מאהו"י פטור מ"מ נאמר בו הדין דיהרג ואל יעבור, משא"כ לתירוץ זה דהדין דיהרג ואל יעבור נאמר על מקרה שאינו נחשב מאהו"י – בסתם ע"ז ולא פירש כוונתו כנ"ל – א"כ מדוע אכן סיכן א"ע שלא לעבוד באופן כזה שאין איסור או חיוב למס"נ)?

ומתרצים – בתירוץ שני – "משום קידוש השם כדאשכחן בירושלמי במס' שביעית בפ"ד כגון פפוס ולולינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה [שם ע"ז בתוכה – פני משה על הירושלמי שם] ולא קבלו מהם".

(מאמר המוסגר: לכאורה צ"ע מה 'מצאו' התוס' בירושלמי שם; והרי הך סיפור מובא שם להראות דהא דהדין דיהרג ואל יעבור נאמר רק על ג' עבירות הוא רק כשהדבר נעשה בצינעא משא"כ כשנעשה בפרהסיא הרי אפי' על מצוה קלה חייב למס"נ על קידוש השם כמו בסיפור זה, והרי חילוק זה בין צינעא לפרהסיא – שבפרהסיא מחוייבים למס"נ גם על מצוה קלה – מובא גם בבבלי בהסוגיא דסנהדרין שהזכירו התוס' בריש דבריהם!?

אלא דלכאורה הרי הביאור בזה הוא, דלדעת רבא דהעובד מאהו"י הוא פטור יש לטעון ולומר דאין בזה אפי' ענין של מצוה קלה (שלא לעבוד באופן כזה) הואיל ואין בעבודה זו ענין של ע"ז כלל, ולכן מביאים מהך סיפור שבירושלמי שבודאי לא הי' בזה משום ע"ז כלל – בזה שישתו מכלי שצבועה בה שם ע"ז – ומ"מ הרי זה שלא שתו בה נחשב עכ"פ למצוה קלה כזו עד שהיו מחוייבים למס"נ בשבילה בפרהסיא. ע"כ מאמר המוסגר).

ועכ"פ יוצא משני תירוצי התוס' דלדעת רבא – דהלכתא כוותיה – יש מקרים שמחוייבים למס"נ שלא לעבוד ע"ז אע"פ שאין בעבודה זו משום איסור ע"ז כלל; לתירוץ הא' הר"ז בכל מקרה שעובד מאהבה ויראה, ולתירוץ הב' הר"ז במקרה שברור שעובד מאהו"י (מחמת זה שכולם עובדים אותה כך וכיו"ב).

(ויש להוסיף דדבר זה יש ללמוד גם מתירוץ הראשון שמביאים התוס' (שמפריכים אותו); דנקודת התירוץ היתה דרבא דסב"ל דהעובד מאהבה ומיראה פטור אזיל בזה לשיטתיה דפסק כר' ישמעאל דגם בע"ז הדין הוא דבצינעא יעבור ואל יהרג עיי"ש, ולכאורה עדיין קשה דאיך זה מתרץ מדוע בפרהסיא סב"ל דיהרג ואל יעבור באם אין בזה משום חטא ע"ז (משום דהוה רק עבודה מיראה)? אלא ע"כ דגם בתירוץ זה אתינן להאי כללא דלפעמים יש מצוה ליהרג אף דאין בהפעולה משום חטא ע"ז, אלא דלתירוץ זה היא רק לדעת רבא משא"כ להתירוץ שלאח"ז שהוא גם לדעת אביי).

ואכן יעויין בלקוטי שיחות חכ"א בהשיחה לפורים (ע' 210 ובהערה מס' 39 שם) שמביא כ"ק רבינו זי"ע דברי אדה"ז בתניא (ספי"ט) שיהודי יש לו יראת ה' כ"כ עד שהוא מוכן "למס"נ אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל בלבו .. היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו שהוא נגד אמונת ה' אחד וכו'".

ומדייק בזה רבינו "ואולי י"ל דלכן כתב "בקצה טומאת ע"ז", ולא חטא ע"ז, כי כשאינו מאמין בה כלל בלבו אינו עובר על חטא ע"ז מכיון שאינו עבודה כלל" (ומציין לדברי התוס' בסנהדרין שהם אותם הדברים שכתבו התוס' בסוגיין).

ויש לעיין ולבאר מהו תוכן וגדר הך חיוב למס"נ שלא לעשות פעולה זו של ע"ז בה בשעה שאין בה משום איסור ע"ז עצמה!?

ב. ונראה דיתבאר היטב ע"פ דברי רבינו זי"ע במק"א;

דהנה בסה"מ תש"ט במאמר ד"ה אני ישנה ולבי ער (משבת חוהמ"פ של אותה שנה) באמצע אות יג (ע' 121) מביא כ"ק אדמו"ר הריי"צ מה שכתוב בחסידות בכ"מ דהא דל"נ ענין המס"נ מפורש בתושב"כ הוא משום שתושב"כ היא בחי' חכמה שהוא ע"פ טו"ד, משא"כ ענין המס"נ קשורה לדרגא שהיא למעלה מטו"ד וכו'.

ומעיר ע"ז רבינו בהגהה (מתחת למאמר) דלכאו' דבר זה צע"ג דאיך אפ"ל דמס"נ אינה מפורש בתושב"כ הלא היא מצוה מן התורה הנלמד ממש"כ בויקרא (כב,לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ונחשבת במנין המצוות לדעת כל מוני המצות!? ועיי"ש ששקו"ט ליישב הקושיא בכמה אופנים.

ולבסוף מתרץ הדבר כך: "דיש במס"נ שני ענינים: א) מה שהיא פרט במצות אחרות, היינו שמקיים מצות ע"ז ג"ע וכו' וגם אם א"ל שיהרג עי"ז, בכ"ז מקיימם .. ב) מה שהיא מצוה בפ"ע למס"נ על קדה"ש, וכמה אופנים בקיומה ע"י ערקתא דמסאנא, ע"י שלא תספר עמו מאחורי הגדר, או ע"ז וג"ע ממש וכו'".

ובזה מתורץ הקושיא שעל דברי המאמר, דהרי אופן הראשון במס"נ כן קשורה עם דרגת טו"ד הואיל וכל גדר מס"נ באופן זה ה"ה כפרט בהמצות שעליהן מס"נ, והרי המצות כן קשורות לטו"ד (ועיי"ש שלכן שייכת מצות מס"נ זו גם לב"נ), ודרגא זו הוא מה שמפורש בקרא, משא"כ דרגא השני' אכן אינה קשורה כלל לטו"ד (ואינה שייכת לב"נ) וזה אינו מפורש בקרא.

ועכ"פ יוצא מזה שיש דין ודרגא במס"נ שאינה קשורה עם קיום המצות שעליהן הוא מס"נ, ומבואר היטב איך אפ"ל חיוב למס"נ שלא לעשות פעולה של ע"ז אע"פ שמצד גדר מצות ע"ז עצמה אין בזה שום איסור.

ויש להוסיף דסברא ויסוד זו חוזרת ע"ע במק"א בתורת רבינו;

בלקוטי שיחות חל"ה בהשיחה לפ' וישב וחנוכה, מבאר רבינו איך שלדעת רש"י כשיוסף הלך לאחיו אחרי שהמלאך אמר לו שהם הלכו "לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם", נמצא שהוא הכניס עצמו למצב של סכ"נ בכדי לקיים מצות כיבוד או"א (משא"כ לפי פירוש הרמב"ן שם עיי"ש).

ומבאר רבינו שרש"י אזיל בזה כשיטת הראשונים דסב"ל דאף שברוב מצות התורה נאמר הדין דיעבור ואל יהרג, מ"מ מותר לו לאדם להחמיר ע"ע וליהרג שלא לעבור על איזה מצוה שיהי' (משא"כ הרמב"ן סב"ל כהשיטה שאסור ליהרג ולא לעבור כשאין חיוב בזה, ושלכן חלק על רש"י בפירוש הסיפור של יוסף ואחיו עיי"ש).

אלא דמקשה ע"ז רבינו בהמשך השיחה, דהלא עיקר השליחות של יעקב היתה שיוסף ילך לראות את שלום אחיו "והשיבני דבר", וא"כ הרי איזה נתינת מקום ישנה שיעשה ענין של מס"נ בקיום שליחות זו, והרי באם יהרג אז נמצא שמעולם לא קיים השליחות ושוב לא קיים המצוה של כיבוד או"א, וא"כ עבור מה מסר את נפשו!?

ומתרץ רבינו ע"פ מש"כ הפוסקים דגם להשיטה דאסור ליהרג עבור קיום מצוה שלא מחוייבים ליהרג עבורה, מ"מ "אם הוא אדם גדול וחסיד יר"ש ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו כו'".

וממשיך רבינו, "וי"ל שחיוב המס"נ במצב זה אינו בשביל קיום המצוה הפרטית שבשבילה מס"נ אלא לקדש שמו ית' לבטל פירצת הדור".

וזה הי' התוכן של המס"נ של יוסף הצדיק בהליכתו אל אחיו; לבטל פירצת הדור בענין כיבוד או"א (כמו שמבאר רבינו בהשיחה איפה רואים שהיתה אז פירצה זו עיי"ש). ושוב לא הי' נוגע באם המצוה עצמה תתקיים על ידו או לא, הואיל ומס"נ באופן זה אינה בשביל קיום המצוה הפרטית שעליו מס"נ אלא בשביל עצם הענין של קידוש השם.

ועכ"פ רואים גם כאן את אותו היסוד כדלעיל שלפעמים חיוב המס"נ אינה קשורה עם קיום המצוה שעבורה הוא מוסר נפשו, אלא עבור הענין הכללי של קידוש שם שמים (אף שיתכן שאותה מצוה עצמה לא תתקיים). ועד"ז יתבאר הענין דמס"נ שלא לעבוד ע"ז גם באופן שאין בזה איסור של ע"ז כמשנ"ת לעיל*.