א. גרסינן בגמרא (עב, סע"א ורע"ב): "איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור. לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב. רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא, אביי אמר חייב דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא". ויסוד פטור זה מבואר במשנה ובגמרא בכריתות (יט, א-ב) - ומובא גם ברש"י כאן - דהוא ממש"נ גבי חיוב קרבן חטאת "אשר חטא בה", ודרשינן ד'בה' מלמדנו "פרט למתעסק" עיי"ש.

ונחלקו רש"י ותוס' (כאן ובכריתות) בביאור פלוגתתם דאביי ורבא: לדעת רש"י הפטור דמתעסק הוא רק במקרה שכוונתו היתה להגביה או לחתוך דבר אחר ממה שחתך לפועל, וכמו שמפרש העובדא של הגמרא "כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין להגביהו [ובמקום זה חתך ירק שהי' מחובר לקרקע]", משא"כ לדעת התוס' הרי המדובר הוא שהאדם התכוין להגביה או לחתוך דבר זה עצמו שאכן הגביה או חתך, אלא שהוא חשב שהדבר הי' תלוש ובאמת הי' מחובר.

והתוס' מוכיחים את שיטתם מהא דמבואר בכריתות (שם) דעת שמואל דכשאדם עשה דבר אחר ממה שהתכוין לעשות אינו חייב ע"ז גם במקרה שהתכוין לעשות אותו איסור עצמו, וכבמקרה של המתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת דפטר שמואל שם, וסיבת הפטור הוא דרק מלאכת מחשבת אסרה תורה וכשעשה דבר שלא התכוין לו אי"ז מלאכת מחשבת. וא"כ הרי איזה מקום יש לפלוגתתם של אביי ורבא במקרים של התכוין להגביה את התלוש או התכוין לחתוך את התלוש (דהנקודה המשותפת במקרים אלו הוא שהאדם בדעתו חשב שהוא הולך לעשות דבר המותר) הרי אפי' אם התכוין לחתוך את המחובר (היינו מעשה של איסור) וחתך מחובר אחר ה"ה פטור!? אלא ע"כ דכאן מדובר שהוא חתך אותו דבר שהתכוין להגביהו.

ובפרטיות יותר מבארים התוס' שיטתייהו (בסנהדרין (סב, ב בד"ה 'להגביה את התלוש', בתירוץ השני בהמשך דבריהם) ובשבועות (יט, א בד"ה 'פרט למתעסק'), ותוכן הדברים הובאו ונתבארו גם במהר"ם בסוגיין), דיש שני 'פטורים': הפטור ד'מתעסק', והפטור ד'מלאכת מחשבת אסרה תורה', וכ"א פוטר במקרה מסויים; ד'מלאכת מחשבת' פוטרת במקרה שהאדם לא התכוין לעשות את המעשה שעשה אלא מעשה אחר, וכבמקרה שהתכוין ללקוט תאנה אחת ולפועל לקט אחרת, משא"כ הפטור ד'מתעסק' נאמרה במקרה שכן עשה מה שהתכוין לעשות (וא"כ נעשה מחשבתו ולא מיפטר מחמת פטורא דמלאכת מחשבת), אלא שהוא חשב שלא יעשה את זה באופן האסור - וכבנידון דסוגיין שהוא חשב שהדבר הי' תלוש - ולפועל כן נעשה באופן האסור. עיי"ש.

אמנם רש"י חולק על כל זה וסב"ל (כמפורש בדבריו בהמשך הסוגיא בכריתות שם), דאביי ורבא המדברים על הפטור דמתעסק כן מדברים במקרה שעשה דבר אחר ממה שהתכוין לעשות (כנ"ל בפירושו בסוגיין שמדובר בסכין שנפל וכו'), ואכן הם חולקים על דעת שמואל דסב"ל שכשעשה דבר אחר ממה שחשב לעשות ה"ה פטור בכל מקרה מחמת פטורא דמלאכת מחשבת, דהם לא סב"ל מ'פטור' זה דמלאכת מחשבת.

והיוצא מכל זה דרש"י ותוס' נחלקו - בביאור שיטת אביי ורבא בפטורא דמתעסק - בשתיים:

א) במקרה שעשה דבר אחר ממה שהתכוין לעשות; דלתוס' הוא יהיה פטור תמיד אליבא דכו"ע מחמת הפטור דמלאכת מחשבת, משא"כ אליבא דרש"י הרי במקרה כזה דיברו אביי ורבא, וא"כ הרי הפטור הוא רק במקרים כגון אלו שאמרו אביי ורבא, משא"כ כשהתכוין לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר ה"ה חייב (לשיטתייהו - בניגוד לדעת שמואל).

ב) במקרה שעשה הפעולה שהתכוין לעשות, אלא שחשב שעושהו באופן המותר; דלתוס' הרי במקרה כזה דיברו אביי ורבא ופטרוהו מדין מתעסק (כ"א לפי שיטתו מתי נאמר הך פטור דמתעסק), משא"כ לרש"י במקרה כזה לא נאמר הפטור דמתעסק כלל, דמתעסק הוא רק כשעשה דבר אחר ממה שהתכוין לעשות, וא"כ במקרה כזה אכן חייבים.

וצלה"ב מהו יסוד פלוגתת רש"י ותוס' בגדר פטורא דמתעסק, והיינו מדוע לרש"י הפטור הוא רק במקרה שעשה דבר אחר ממה שהתכוין לעשות, משא"כ להתוס' דהוא במקרה שעשה הפעולה שרצה?

גם צלה"ב לדעת רש"י מהו יסוד הפלוגתא בין אביי ורבא לשמואל, והיינו דאביי ורבא שמדברים על הפטור דמתעסק פוטרים רק במקרים מסויימים של מי שעשה דבר אחר ממה שהתכוין לעשות, משא"כ לשמואל שמדבר על הפטור דמלאכת מחשבת פוטר בכל מקרה שעשה מה שלא התכוין לעשות (גם כשהתכוין למעשה של איסור אלא שיצא לו לעשות האיסור באופן אחר מאיך שנתכוין לעשותו), וצלה"ב מהו עומק ההבדל בין ב' ה'פטורים' לשיטתיה? (משא"כ לתוס' מובן היטב ההבדל בין ב' הפטורים כמבואר בדבריהם בסנהדרין ובשבועות שהבאתי לעיל).

ב. ונראה דיתבאר בהקדם הסברת ה'פטור' דמתעסק;

דהנה הגר"י ענגיל (בספרו אתוון דאורייתא ריש כלל כד) מבאר הפטור דמתעסק כך: "כשאינו מתכוין נחשב שלא עשה האדם את המעשה כלל, ורק כנעשה מאליו נחשב אבל לא כעשאו אדם, דמה שאיברי האדם עושים בלי כוונתו איננו מתייחס למעשהו כלל" (ומוסיף "וכמובן לכל בעל שכל צח").

אמנם מדברי הגרעק"א בתשובותיו (סי' ח, והובא כאן בחידושיו על הש"ס) נמצא לכאורה דפירש הענין באופן אחר; דהוא כתב לחדש דהא דהתורה פטרה מתעסק אין הפירוש שנחשב כאילו לא עשה מעשה של עבירה כלל, דבאמת כן נחשב למעשה של עבירה בשוגג, ורק ששוגג כזה מיעטה התורה מחיוב קרבן חטאת. ועיי"ש מה שתירץ כמה קושיות ע"פ יסוד זה.

ובהמשך דבריו ('בשולי המכתב') תירץ עפ"ז קושיא גדולה לכאו' על שיטת התוס' ב'מתעסק'; דהנה א' מהחייבים 'קרבן עולה ויורד' הוא הנכנס למקדש בשוגג כשהוא טמא, וא' מהאופנים בשגגה זו הוא כשנעלם ממנו שבית זה שנכנס לתוכו הוא המקדש ('העלם מקדש'), ולכאורה ע"פ שיטת התוס' - בניגוד לרש"י - דהפטור דמתעסק הוא גם כשעשה מה שרצה לעשות אלא שלא ידע שזהו מעשה של איסור, א"כ הרי כל העלם מקדש הוא 'מתעסק' ואיך אפשר להתחייב עליו?

אלא דלפי דבריו של רע"א הנ"ל מתבאר הדבר היטב; דבאמת כן אפשר להתחייב על מעשה של מתעסק דהא הוה בעצם ככל מעשה של עבירה בשגגה, רק שהתורה מיעטה המתעסק מחיוב קרבן חטאת, אבל מעולם לא נתמעט מחיוב קרבן עולה ויורד! וא"כ הרי קושיא מעיקרא ליתא (ועיי"ש איך שתירץ בזה קושיית התוס' במס' שבועות ואכ"מ).

ולכאורה הרי דברי רע"א לא מתאימים כלל להסברת הגרי"ע בפטורא דמתעסק; דהרי לפי הגרי"ע לכאו' אין מקום כלל לחייב המתעסק באיזה חיוב שהוא, דהא לא נחשב שהוא בעל המעשה בכלל, משא"כ לרע"א באמת כן אפשר לחייבו - ואכן מחייבים אותו בעולה ויורד - גם על מעשה כזה!

והיוצא מזה לכאורה ב' דרכים בהבנת הפטור דמתעסק: א) דרכו של הרי"ע דאינו נחשב למעשהו של האדם בכלל, ב) ודרכו של רע"א שכן נחשב למעשה עבירה של האדם, אלא שהתורה מיעטה מעשה כזו מחיוב קרבן חטאת.

ויש להוסיף בזה דבר מעניין: גם רי"ע וגם רע"א הביאו בדבריהם קושיא של ה'מקור חיים' בהל' פסח, והיא, דבמקרה שלא ידע אדם שיש לו חמץ בתוך ביתו בפסח, מדוע נקטו הפוסקים דהוה שגגת עבירה, והלא אינו אלא מתעסק? ותי' בזה - המקו"ח - דהפטור דמתעסק לא נאמר אלא בעבירה שב'מעשה' משא"כ חמץ בפסח שעובר עליו בעצם הדבר שנמצא ברשותו ל"נ בזה פטור דמתעסק.

ורי"ע כתב דדבריו אלו של המקו"ח מתבארים היטב לפי ביאורו בהפטור דמתעסק; דהיות שכל הפטור הוא מחמת זה שמעשה שנעשה שלא בכוונה לא מתייחס להאדם שעשאו, מובן, דפטור זו חל רק במקום שצריכים ל'מעשה' של האדם כדי לעבור על העבירה, משא"כ כשלא צריכים בכלל למעשה שלו אז לא איכפת לן מה שחסר כאן בהתייחסות המעשה להאדם!

משא"כ רע"א כתב על תירוצו של המקו"ח שהוא דוחק, ובנוגע לקושייתו -מדוע בחמץ שאינו ידוע נחשב האדם לשוגג בעבירה ואינו פטור מדין מתעסק - הרי לדעת רע"א קושיא מעיקרא ליתא, דהא גם מתעסק נחשב שוגג בעבירה אלא שפטרו התורה מחטאת כנ"ל.

ולדברינו דלעיל מתבאר היטב מדוע רע"א לא קיבל תשובתו של המקו"ח וכתב עליו שהוא דחוק (בנוסף לזה שלא הי' צריך לזה משום דלדידיה קושיא מעיקרא ליתא כנ"ל); דהא לדבריו אין זה נכון שהמעשה של המתעסק אינו מתייחס להעושה, אלא דהתורה פטרה אותו מלהביא קרבן חטאת אע"פ שהמעשה כן נחשב לשלו, ושוב אין מקום (כ"כ) לתירוץ זה של המקו"ח דהפטור הוא רק בעבירה שבמעשה, דהא איזה סברא יש בחילוק זה (משא"כ לפי ביאורו של רי"ע, וכנ"ל בדבריו).

ג. המורם מהאמור הוא דיש ב' אופנים להבין פטורא דמתעסק: שהמעשה אינו מתייחס להאדם, או שכן מתייחס לפעולתו ורק שהתורה מיעטה אותו מחיוב קרבן.

ולכאורה הרי מסתבר לבאר עפ"ז יסוד פלוגתת רש"י ותוס' דלעיל;

דבאם הגדר דמתעסק הוא - כדעת רי"ע - מה שאין המעשה מתייחס להאדם מחמת שנעשה בלא כוונתו, אז מסתבר מאוד להגדיר 'מתעסק' כשיטת רש"י שהוא רק במקרה שהתכוין לעשות דבר אחד ובלי כוונתו עשה דבר אחר, דאז מובן מדוע מעשה זו שעשה אינו מתייחס לו. משא"כ באם גם במתעסק המעשה כן מתייחס לו ורק שהתורה פטרה אותו מקרבן - כפירושו של רע"א - אז לכאורה אין צורך לומר שמתעסק הוא רק במקרה כזה שעשה פעולה אחרת ממה שהתכוין לעשות, ויש לפטרו גם מצד זה שלא התכוין לעשות המעשה באופן של איסור, וכשיטת התוס'.

והרי הדברים מתאימים מאוד גם מצד אחר; דהרי הבאתי לעיל מה שרע"א תירץ ע"פ הביאור שלו קושיא גדולה על שיטת התוס' בדין מתעסק (מחיוב קרבן עולה ויורד בהעלם מקדש), ולדברינו הרי הדבר מתאים מאוד, דהא באמת שיטת התוס' במתעסק הוא כהסברת רע"א. ומאידך רש"י דלא סב"ל כשיטתיה - דרע"א - אכן לא צריך לכך, משום דקושיא זו לא חלה על שיטתו מעיקרא כמבואר לעיל.

ד. ודאתינן להכא נבא לבאר, לדעת רש"י, גם מהו יסוד פלוגתתם של אביי ורבא עם שמואל - דלאביי ורבא דהפטור הוא מדין מתעסק, ה"ה פטור רק כשהתכוין להגביה (או לחתוך) את התלוש באופן שלא יהי' בעשייתו שום איסור (ובמקום זה חתך מחובר אחר), משא"כ לשמואל דהפטור הוא מדין מלאכת מחשבת ה"ה פטור גם במקרה שהתכוין לחתוך את המחובר (היינו לעשות האיסור) וחתך מחובר אחר;

ובהקדם:

לפי ביאורו של הגרי"ע (אשר לדברינו הרי בדרך זה אזיל רש"י) שכשהאדם עושה מה שלא התכוין לזה אין המעשה מתייחס אליו, אינו מובן לכאו' איך יכול להיות דין כזה שהמתכוין ללקוט תאנה זו וליקט אחרת יהא חייב - והיינו שיטת אביי ורבא לפי רש"י - הרי עשה מה שלא התכוין לעשות!?

אלא דלכאורה הרי הביאור בזה הוא, דדבר זה עצמו שהוא התכוין לעשות איסור זה - של לקיטה בשבת - ואכן נעשה אותו האיסור, הרי זה עצמו מייחס מעשה זה אליו, אף שנתקיימה מחשבתו בתאנה אחרת ממה שהוא נתכוין מעיקרא.

ואשר לפ"ז נראה לומר דבסברא זו עצמה פליגי; דאביי ורבא מחזיקים מהך סברא דזה שנתקיימה מחשבתו בהאיסור שעשה הר"ז מספיק כדי לייחס מעשה זה אליו אף שנעשה עם דבר אחר ממה שנתכוין לזה, משא"כ שמואל לא מחזיק מהך סברא אלא דבכל מקרה שלא נעשה מה שהתכוין לעשות א"א לייחס המעשה עליו.

וי"ל, דיסוד החילוק ביניהם הוא זה שלאביי ורבא הרי הפטור הוא מדין מתעסק הנלמד מפסוק 'אשר חטא בה', משא"כ לשמואל הרי יסוד הפטור הוא מדין מלאכת מחשבת;

דהרי בפסוק 'אשר חטא בה' מודגש שההתייחסות צ"ל אל החטא, ומובן א"כ מדוע אם לומדים את הפטור מפסוק זה, דיש מקום לומר שזה שהתקיימה מחשבתו בהחטא מספיק לייחס המעשה אל האדם. משא"כ אם מקור הפטור היא מהא ד'מלאכת מחשבת אסרה תורה' הרי בזה מודגש רק שהמלאכה צריכה להתייחס להאדם, ומובן א"כ מדוע לדרך זו הרי כל זמן שלא נעשה המלאכה עצמה שהוא חשב עליה הרי - אף שנעשה האיסור שהוא חשב עליו - מ"מ אין זה מספיק לייחס המעשה אל האדם.

איתא בתענית (ז, ב): רב נחמן בר יצחק אמר, אדם שיש בו עזות פנים מותר לשנאותו [שאינו בכלל איסור התורה לשנוא אדם מישראל] שנאמר (קהלת ח, א) "ועוז פניו ישנא", אל תקרי 'ישונא' אלא 'ישנא'.

והקשה בגבורות ארי מגמ' פסחים (קיג, ב), דאמר רב נחמן בר יצחק דאם רואה דבר חטא בחבירו מצוה לשנאותו שנאמר "יראת ה' שנאת רע" (וחולק על רב שמואל בר רב יצחק אמר רב שאומר שרק מותר לשנאותו), וא"כ מדוע לא אמר כאן דמצוה לשנאותו?

ונראה לתרץ, דיש הבדל בין אדם שיש בו עזות פנים לחבירו שראה דבר חטא בחבירו, דגבי מי שראה בחבירו שחטא כתב רבינו הזקן בתניא (פרק לב) שמה שמצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו "היינו בחבירו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצוות ואעפ"כ לא חטא מחטאו כמ"ש בס' חרדים, אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ולפ"ז י"ל דגבי חבירו בתורה ומצוות שמקורב אצלו ס"ל רנב"י שאם יהי' רק הדין דמותר לשנאותו (כרב שמואל בר רב יצחק), ימנע את עצמו מלשנאותו מצד אהבתו אליו, ומכש"כ שלא יאמר לרבו שישנאהו, ולכן אמר שמצוה לשנאותו, ואז חייב הוא לקיים את המצוה. משא"כ גבי אדם שיש בו עזות פנים לא קיים כלל חשש הנ"ל, לכן אומר שם רנב"י רק שמותר לשנאותו, דאין חשש שימנע את עצמו מלשנאותו מפני שנאמר "עז פניו ישנא".

ועפ"ז יש ליישב גם מה שהקשו מדוע נקט בפסחים מקרא אחר, כי גבי חבירו בתורה ומצוות שמקורב אליו שאוהבו ימנע א"ע מלשנאותו אלא רק מצד יראת ה' שבו שמצוה לשנוא את הרע של העבירה שראה בחבירו, וזה נאמר בפסוק זה דוקא, וא"ש מאד.

בס' 'שם עולם' (להר"ר מרגליות) בפתיחה אות יו"ד הערה 20 מביא את דברי הרא"ש בב"ק פ"ד אות ד בטעם הדבר דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, לפי שחכמי הגמרא ידעו שרב הי' רגיל לדקדק בהוראות או"ה ולכך סמכו על הוראותיו לענין או"ה, ועד"ז ידעו דשמואל הי' רגיל תמיד לפסוק דינין והי' מדקדק בהן ויורד לעומקן ולכך סמכו על הוראותיו בדיני ממונות.

והביא סמוכין לזה מדברי התוס' בסנהדרין (ה, א ד"ה 'דהכא שבט דהתם מחוקק') משמע דשבט עדיף והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו ואומר רבינו תם דה"מ במילתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי . . אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט. וכתב: "והנה ידענו שרב הי' מנחותי מארץ ישראל דמתמחי מקודם שם באו"ה, ושמואל אריוך שבבבל מדה אחרת היתה שדאין דינא ומתמחי במקוצע המשפטי", ע"כ.

ושו"ר דעד"ז הביא גם באצקלופדי' התלמודית כרך ט ערך "הלכה" (עמ' רצח) "שרב הי' בא"י ואח"כ עלה לבבל, ובא"י היו בקיאים יותר באו"ה, ושמואל הי' מבבל שהם עדיפים בדיני ממונות יותר". ומציין (הערה 812) לשו"ת חות יאיר סי' צד שכ"כ ע"פ תוס' סנהדרין שם [ובשו"ת חות יאיר דתח"י אינו].

ויל"ע מהו המקור לזה "שרב הי' מנחותי מא"י . . ושמואל אריוך שבבבל".

והנה בתענית י, א, בענין שאילת גשמים איתא: "ובגולה עד ששים בתקופה" (לפי שהוא מקום נמוך). ופליגי אמוראי: "רב אמר יום ששים כלאחר ששים, ושמואל אמר יום ששים כלפני ששים. אמר רנב"י וסימנך עילאי בעו מיא תתאי לא בעו מיא". ובפרש"י "רב שהי' מא"י כדאמרינן בעלמא (גיטין י, א) מכי אתא רב לבבל, וא"י גבוהה מכל הארצות משו"ה אמר כלאחר ששים, ובבבל בגולה מתוך שאינן צריכים לגשמים אין שואלים עד ס' לתקופת תשרי".

ועד"ז הוא בפי' רבינו גרשום שם "רב דהוה מא"י . . שמואל דהוה מבבל".

אמנם ב'סדר הדורות' ערך 'שמואל' ס"ג הקשה על פרש"י הנ"ל: "כי רב ושמואל שניהם מבבל, ושניהם עלו לא"י ללמוד מרבי ושמואל אסייה דרבי הי' [ראה ב"מ פה, ב], ושניהם ירדו מא"י לבבל ושמואל ר"י בנהרדעא ורב בסורא אלא ששמואל בא ראשונה לנהרדעא", וע"כ פירש הא דאיתא בתענית שם כפי' וגירסת הערוך [וכ"ה בפי' ר"ח בתענית שם]. וצ"ע.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

[ואגב אורחא יש להעיר עמש"כ הרא"ש הנ"ל בהא דהלכתא כרב באיסורא וכשמואל דיני ממש"כ המהרש"א בחדא"ג בב"מ שם ד"ה חכים יתקרי כו' עיי"ש.]

בגליון תתקז (עמ' 44) רצה הת' ל.י.ה.ה. להוכיח בדעת הרמב"ם דס"ל כשיטת התוס' ב, א, דישנם ב' קראי למלאכת הוצאה, והוא ממה שהזכיר הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת ה"א הך קרא ד"ויכלא העם מהביא", ובפי"ד מהל' שגגות ה"ב הביא הך קרא ד"אל יצא איש" (ויעיין עוד שם, ובמש"כ בגיליון תתקיג עמ' 132).

ושו"ר ז"ע בגיליון תתק"ה (עמ' 67) שכן הבין גם הרה"ר ח.י.א., וכ"ה גם בספרו "מחנה יוסף" עמ"ס שבת.

והנה יעויין ב"מי טל" [למורי הגר"י קלמנסון שליט"א] סי' יא בארוכה שכתב לבאר דעת הרמב"ם דס"ל דמלאכת הוצאה נלמדת מקרא א' - ויכלא העם (וכמ"ש בהל' שבת שם), דלא כשיטת התוס' הנ"ל, ואזיל בזה לשיטתי' יעוי"ש.

והעירני ח"א דמדברי הרמב"ם בהל' שגגות אין להוכיח דלשיטתו מלאכת הוצאה נלמדת מב' קראי, וכמעט שלא ניתן להיאמר כלל, דא"כ איך סתם הרמב"ם בהל' שבת והביא רק קרא א' לבד, ומ"ט השמיט קרא דאל יצא והביאו רק בהל' שגגות דרך אגב, ולא הזכירו כלל בהל' שבת כשמבאר מקור ויסוד מלאכת הוצאה.

אלא הדבר ברור דשיטת הרמב"ם דמקור מלאכת הוצאה הוא רק הקרא דויכלא העם. וקרא דאל יצא שהביא בהל' שגגות הוא רק לומר דוגמא איך טעו וכו' [ועי' ברמב"ם הוצאת פרנקל בהל' שגגות שם במקורות וציונים, ובביאור מהר"י קורקוס שם, וערוך השלחן בהל' שגגות סימן רכח סי"ז, ודו"ק].

ויסוד הדברים מתבאר להדיא במראה הפנים לירושלמי דשבת א, א בד"ה יציאות, ע"ש שכתב כן.