בס' מאמרי אדה"ז על מארז"ל (ע' רטו) נדפס מאמר "להבין מאמר הזוהר פ' וישב כו' אך אל הפרוכת", והוא מאמר אדה"ז מפ' וישב שנת תקס"ו (כמצויין בהמ"מ שם).

ובתוך המאמר נזכר שם עוד ענין השייך לפ' וישב, וז"ל (בע' רכד): מה שמצינו במעשה דיהודה ותמר, דהנה יהודה בודאי לא כיון לתאוה רעה שבודאי הי' נשמר מכוחות החיצוני' שגברו אז, וגם תמר שהלבישה א"ע בכוונת תאוה רעה ידוע שכוונתה לש"ש הי', וגם ביהודה לא הי' הכוונה רק לש"ש בלבד כי הרי הי' צדיק גמור, אך שירד יהודה מאחיו בהתלבשות עניני מלחמה כאלו לברר הטוב מן הרע והוא ע"י שילבישו א"ע בתאוה רעה ויצאו מזה תולדות בקדושה ביתר שאת, ואמנם אם לא הי' תגבורת עוצם כוונת יהודה ותמר לש"ש לא הי' ביכולתם לעמוד במלחמה זו כי הרי מ"מ הי' מושלת בהם תאוה רעה, אלא שכוונתן דקדושה דבקה וגברה עלי' עד שאע"פ שבחיצוני' הי' שליטת הרע הרי מ"מ יצא מיהודה משיח וגם מלכים ונביאים רבים ונשמות גבוהות דקדושה וכידוע. והרי אנו רואים להדיא שיוכל להיות נתינה מועטת לחיצוני' שמרויח בנתינה זו בכפלי כפלים לאין שיעור, וה"ז ממש כמשל העצה במלחמה ליתן א"ע לשונא קצת בכדי שיתגבר עליו אח"כ בניצוח גדול יותר כו'. [ובהמשך הדברים מבאר כי מה שנותנים לחיצונים מעט בשביל הריוח שיהי' מזה אח"כ, אין נותנים להם אלא מבחי' הפסולת וחיצוניות ולא מבחי' פנימיות כדי שלא יצא שכרו בהפסדו כו']. (ומאמר זה הוא הנחת כ"ק אדהאמ"צ ממאמר אדה"ז, כמצויין בהמ"מ שם).

והנה בסה"מ תקס"ו (ע' צ) נדפס נוסח שני ממאמר זה על הזוהר פ' וישב, ושם הוא הנחת הרה"צ ר' משה בן אדה"ז. אך ראה זה פלא אשר בנוסחא זו של הר"מ ליתא כל הענין הזה בביאור מעשה יהודה ותמר. ואמנם נזכר שם ענין הנתינה לשונא, וז"ל: כמשל מלחמת שני מלכים שלפעמים מתגבר זה ומנצח המלחמה ולפעמים להיפך, אך אפי' כשהאחד גובר ומנצח המלחמה לפטור בלא כלום א"א, שאעפ"כ מוכרח להיות נחסר ממנו אנשים או שאר דברים שלוקח שונאו במלחמה כו'.. כשגובר סטרא דקדושה אעפ"כ מוכרח להינתן להם ג"כ בחי' הפסולת והסיגים בחי' החיצוניות והאחוריים שיאחזו בהם וינקו מהם, ועי"ז חוטפים מהם בחי' הטוב הפנימיות להעלות לקדושה כו'. ע"כ. אולם לא הזכיר כלל ממעשה יהודה ותמר.

והנה בכלל, כאשר יש הוספה בהנחת אדהאמ"צ לפעמים זהו מההוספות וביאורים אשר הוסיף אדהאמ"צ על דברי אדה"ז כידוע (וביותר רגיל במאמרים שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר). אולם בנידון זה ניכר אשר ביאור זה במעשה יהודה ותמר זהו מדברי אדה"ז (ולא רק הוספת אדהאמ"צ). כי הנה:

א) מאמר הזה של פ' וישב נמצא גם בעוד נוסח (נוסח ג') וקצר (נוסח זה לא נדפס עדיין, ואפשר ההא הנחת המהרי"ל אחיו של אדה"ז. ונסמן ע"ז בהמ"מ בסו"ס מאמרי אדה"ז שם ועיג"כ בהוספות בסו"ס מאמרי אדה"ז ענינים ע' תקפה), ובנוסח זה נזכר ג"כ על יהודה ותמר, וז"ל: ודרך המלחמה לפעמים מתכוון ליתן מקום לשונאו שיגביר באיזה מלחמה קטנה כדי לנצח במלחמה הגדולה ממנו, וכך הי' ענין יהודא ותמר כדי שיולד ממנה משיח, וזהו עת אשר שלט האדם כו'. ע"כ.

ב) באוה"ת וישב (כרך ו' דף תתרצו, ב) כותב (וזהו שם בין הדרושים שנכתבו בשנים הקודמות, בסמוך לכתיבת הדרמ"צ): ראיתי להזכיר ביאור ענין פרשת יהודה ותמר, ולא מצאתי ביאור שיאמר [כ"ק אדה"ז] על פ' זו ביחוד, רק מתוך מה שאמר בכמה מקומות, יבואר היטב פ' זו כו', וכל מה שאכתוב בזה אי"ה הם הכל דבריו ממש רק שנאמר בדוכתי טובא. ואח"כ בתוך הדברים כותב באוה"ת: ומה שהי' צ"ל מעשה זו באופן שיהודה יחשוב שהיא זונה כו' זה נת' בביאור ע"פ מאמר הזהר פ' וישב דקפ"א אך אל הפרוכת כו', שהנה הנשמות עשוקות ביד הקליפות ובירור הנשמות ע"י מלחמה כי תצא למלחמה ושבית שביו, ודרך המלחמה לפעמים מתכוין ליתן מקום לשונאו שיגביר באיזו מלחמה קטנה כדי לנצח במלחמה הגדולה ממנה, וכך הי' ענין יהודה ותמר כדי שיולד ממנה משיח כו' וזהו עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שמבררין ממנו עי"ז ע"ש. עכ"ל. הרי מפורש בהצ"צ אשר זהו מדברי אדה"ז. [והצ"צ העתיק כאן קצת מנוסח השלישי הנ"ל אשר לא נדפס. וכבר כתבנו שאפשר זוהי הנחת מהרי"ל].

ג) תוכן המאמר נמצא ג"כ בס' ביאוה"ז להצ"צ ח"א (שם עם הגהות וכו', וכמדומה הוא ע"פ נוסח השלישי) ושם בע' קלז מפרש: והנה הנשמות הנמשכים מסיהרא אז נעשקים וכענין מיכה, ומעין זה ביהודה ותמר שבהלבוש יש יניקה אבל זהו לרע להם שעי"ז הוציאו מהם נשמות עליונות כו'.

וכן נמצא תוכן המאמר בדרמ"צ, ושם בדף לב, ב: זה הוא בשביל הריוח הנפלא שאח"כ יוציאו מהם הניצוצים היקרים שלפני האצילות מה שחטפו משביה"כ, וז"ס מעשה יהודה ותמר שהוא ג"כ הנחת מקום קצת ליניקת הסט"א כדי שיוציאו מהם בכוונתם לש"ש (כדאי' בזהר אחרי) את משיח ומלכי ב"ד שהוא המשפחה היקרה שחפץ ה' בהם וכמה יצאו ג"כ ממנה כו'.

ועפי"ז נשאר להבין מה שנחסר ענין זה בהנחת הר"מ בן אדה"ז.

וי"ל כי הר"מ חשש לכתוב ענין זה, ע"ד שכ' באוה"ת שם (אחרי שמביא ענין זה מאדה"ז): ונ"ל הפי' שזה נעשה מלמעלה אבל לא שהאדם רשאי לעשות שום נדנוד איסור ח"ו ע"ד לברר כו' הס מלהזכיר ואע"פ שא"צ לכתוב זה מרוב פשיטות מ"מ אין הפסד לכתוב ע"ד אמרם הזהרו בדבריכם כו'. ע"כ.

וע"כ י"ל אשר בגלל ענין זה של הזהרו בדבריכם (כנזכר באוה"ת) ע"כ לא רצה הר"מ בכלל להזכיר ענין זה. כי כאשר מזכירים זה צריך להוסיף את האזהרות כו'. [ועי' בגמ' מגילה דכ"ה על מעשה תמר ויהודה דנקרא ומתרגם כו'].

וכ"ה בדרמ"צ שם, שאחרי הנ"ל מוסיף (בתוך מוסגרים): אך אחר שניתנה התורה אסור לעשות לעשות כן אם לא כשיאמר נביא לפי שעה חללו שבת וכמעשה דאליהו בבמה בחוץ שהוא ג"כ ע"ד הנ"ל שמניחים קצת בשביל ריוח הרבה וז"ס שבת דחויה ולא הותרה וכן טומאה דחויה בצבור כמ"ש הרמב"ם וכס"מ פ"ב מהל' שבת. ע"כ.

וכמו"כ בסה"מ תרס"ט ע' קכג שבתחילה מבאר ענין זה דיהודה ותמר, וז"ל: כמו דרך מלחמה שמניח א"ע להיות מנוצח לפי שעה שעי"ז יבוא לידי נצחון גדול ביותר כו' כמו במעשה יהודה ותמר דתכלית כוונתם הי' לש"ש ולא הי' בזה שום ענין רע ח"ו, רק דוירד יהודה שירד לברר בירורים בבחי' התלבשות כו', ובהלבושים בחיצוניות הי' זה כמו הנהגה רעה ח"ו אבל באמת לא הי' כן ודוקא מחמת תגבורת כוונתם לש"ש הי' ביכולתם לעמוד במלחמה זו, ויצאו מזה תולדות בקדושה ביתר שאת שיצא מלך המשיח מתולדה זו כו'. ע"כ. [וניכר מהל' קצת שמקורו הוא מהנחת אדהאמ"צ הנ"ל].

ואחרי זה מוסיף בתרס"ט: והנה אחר שניתנה התורה אסור לעשות כענין זה אפי' בדבר קל של ד"ס, אך בדברים המותרים ע"פ התורה ומ"מ יש בזה בחי' רע וכמו בתאות היתר באכילה וכה"ג, יוכל להיות בצדיקים בדוגמא זו בבחי' התלבשות בבחי' חיצוניות שלהם ולא בפנימיותם ועי"ז יהי' בירור גדול ויתרון אור כו', וזה דוקא במי שיש בו יכולת לפעול הניצוח בהבירור ולא יפול ח"ו כו' ועד"ז הוא מ"ש בסש"ב בענין מח"ז שנופל לאדם להעלותה כו' במדרי' הצדיקים כי בבינונים צ"ל בדרך דחי' ואל יהי שוטה בהעלאת כו'. ע"כ. [ויש לציין אשר בתרס"ט כאן אינו מזכיר את דברי הצ"צ אשר זה נעשה רק מלמעלה. ועד"ז הוא דיוק הלשון בהנחת הר"מ המובא לעיל: "להיות נחסר", "להיות ניתן להם", שאלו לשונות המורים על ענין הבא מלמעלה. ועיג"כ בלקו"ש ח"ה ע' 195 שהכוונה אינה בהחטאים עצמם כו' ע"ש].

יש לציין עוד אשר נקודת הענין כבר נזכר בקיצור בתו"א ו, א. וז"ל: וכן שמעתי מהקדוש ר' אברהם בן הה"מ ז"ל ע"פ ויט יהודה עד איש עדולמי ושמו חירה שמחמת מעשה דיוסף אזי ויט, פי' ויט היינו שנטה למטה בהיכלות הקליפות עד איש עדולמי כדי להעלות נצוצות משם וזהו ענין הכוונה דנפילת אפים כו'. [ובאוה"ת וישב ע"פ וירד יהודה (דף תתרפה, ב) מביא זה וכותב ע"ז: כזה הלשון שמענו מרבינו ז"ל פ' בראשית תקע"ב].

במשנ"ת כאן ע"ד ירידת הצדיקים בכדי להעלות הניצוצות, יש לציין ג"כ לס' שארית ישראל (להרב מווילעדניק) שנדפס ז"ע מחדש, שמבאר כעין זה שם בכ"מ. (ועד"ז יש לעיין עוד בספרי תלמידי הבעש"ט והה"מ):

בע' מד: וזהו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק שבשעת הדחק יש צדיקים גדולים מתנהגים לפעמים שלא על פי ד"ת ויש בזה ענינים עמוקים.

ובע' נב, בענין תפילה שלא בזמנה אצל צדיקים: כי יש נשמות שאם הי' הצדיק מתנהג ע"פ ד"ת לא הי' יכול להעלותם, לכן מזמנים לצדיק מניעות שיעשה על ע"פ ד"ת כדי שיהי' להם עלי' ג"כ. [ושם בע' סג נת' עוד ביאורים באיחור זמן התפילה אצל הצדיקים שהם בבחינת המשיח, כי תורתם אומנתם כו'].

בע' עט מבאר ג"כ בענין הקשור לפרשתינו על יוסף ואחיו, אשר יוסף הי' צדיק יסוד עולם והוכרח להשפיל עצמו למקומות השפלים והנמוכים ח"ו בכדי להעלות נשמות האבודים, והשבטים לא ידעו מזה וחשדו אותו שירד מדרך הישר ח"ו בראותם שהוא עושה לפעמים שלא כהוגן מעט כו'. ע"ש. ועד"ז נת' שם בע' עא ע"פ והנה תועה בשדה כו' את אחי אנכי מבקש להעלותם כו'.

בע' קנג בענין מצוה בגדול לענין פקו"נ, ז"ל: וע"פ הסוד הוא כי הנה עבירה לשמה בזה מעלה ניצוצות מעמקי הקליפות ביותר, וזהו דוקא בגדולי ישראל שיש להם בחי' מוחין דגדלות וע"כ יש להם הכח להכנס בזה ולהעלות משם כו' משא"כ מי שאין לו מוחין דגדלות, הגם לכשאין עכו"ם מותר מסתמא בשביל פקו"נ שמן השמים זכוהו לכך ויסיעוהו מן השמים, עכ"פ אין מצוה שיהי' ישראל כי אולי לא יוכל לעלות אם יכנס לשם וע"כ החמירו האחרונים עכשיו מחמת דלא שכיחי כ"כ גדולי ישראל, משא"כ מי שיודע בעצמו שהוא מגדולי ישראל גם עכשיו הדין כן, וכן עשה מורי הקדוש מטשארנאביל וכן שמעתי בשם הרב הקדוש מליאדי ז"ל שעשה כן.

[ונראה כוונתו להסיפור מאדה"ז והיולדת כנז' במאמר באתי לגני תשי"א (וכמצויין בהמ"מ בס' שא"י). ותוכן הדברים בקטע זה האחרון מתאים קצת למ"ש בדרמ"צ המובא לעיל].

ועיי"ש ג"כ בכ"מ (ע' עו, פג, פה, קכח, רט, רלו) אודות דוד המלך שהשפיל עצמו בכדי להעלות נשמות ישראל. וע"ש ג"כ בע' נח בשם הבעש"ט והה"מ שהצדיק צריך דוקא ליפול ממדריגתו בכדי שיוכל להעלות הנשמות. וכן שם ע' קיב בענין משה שבא לכלל כעס ולכלל טעות מביא בשם הבעש"ט שהצדיק מוכרח ליפול באיזה דבר כו'. ועד"ז שם בע' סה וע' עא.

ושם בע' קכח מבואר זה ג"כ על מעשה יהודה ותמר, וזה מתאים קצת למאמרים הנ"ל.