א. מרגלא בפומיא בל' רבינו הזקן נבג"מ בתניא בכו"כ מקומות "ישים אל לבו", "באמרו ללבו", "ישיב אל לבו".

בפרק יב "באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו".

בפרק כה עמוד 62 "כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הפכו ממש קל מאוד מיסורי מיתה ה' ישמרנו".

בפרק כח "בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה".

בפרק נט ע' 72 "ישים אל לבו לקיים מאמר זה"ק להיות מארי דחושבנא".

ובהמשך בהנ"ל דף לז "עוד זאת ישים אל לבו רוב חלומותיו שהם הכל ורעות רוח משום שאין נפשו עולה למעלה".

בפרק ל בתחילתו "עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם".

בפרק לא דף מ "שזאת ישים אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת כן הוא בלי ספק שאני רחוק מאוד מה' ... אך כל זה הוא ... אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש".

וכן בעוד איזהו מקומן, ומובן שהכוונה בכל אילו הוא לא רק לשים לליבו אלא יתבונן בכל הענינים האלו במוחו. אבל אין זה מספיק אלא צריך להיות גם והשבות אל לבבך.

וכהלשון בפסוק "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' (דברים לד, מו) וכן בפרשת שמע "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך" ובפרשת והיה אם שמוע "ושמתה את דברי אלה על לבבכם", וכפי שהל' בתניא עצמו כמה פעמים "יתבונן המשכיל" (פמ"ח), "כאשר ישים המשכיל אלה הדברים" (פמ"ט), ומתאים הלשונות "ישים אל ליבו" ל"שימו לבבכם", "ישיב אל לבו" - "והשבות אל לבבך", וכמבואר בארוכה בפ"ג סדר התפעלות הלב והולדת המידות ע"י החב"ד ההתבוננות שנקראים "אמות". וכהביטוי בפרק טז "דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו"

ב. אולם צלה"ב בכמה מקומות את השינוי וסדר הדברים:

א) בפר' טז ע' 42 "רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו", ובהמשך הפרק דף כב משנה הסדר וכותב "הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו", וממשיך ושוב משנה הסדר לתחילתו "הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו".

ב) בפר' מד "ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם והסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא קרוב הדבר בפיך ובלבבך דהיינו להיות רגיל על מחשבתו בחיי החיים א"ס ב"ה" - כאן הסדר הוא הפוך מסדר הרגיל, וחוזר על כך פעמיים.

ג) בפר' מט דף ע "והנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דלבא ומוחא" - הנה כאן הסדר הוא הפוך מהרגיל.

ד) בכמה מקומות הל' הוא שונה לגמרי: בפר' כו "לשית עצות בנפשו". וכן בפר' כט "לשית עצות בנפשות הבינונים" - שכאן אינו מפרט לב או מוח.

ה) בפר' לב בסופו כשמדבר על התעוררות רחמים על ניצוץ האלוקי המחיה את הנפה"א כותב "וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחי' גלות בתוך הרע".

ובפרק מה "עוד יש דרך ישר ... ע"י מדתו של יעקב אע"ה שהיא מדת הרחמים לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה', על ניצוץ אלקות המחיה נפשו". וצריך עיון בכל הנ"ל.