בתניא פרק כז מדבר בענין הבינוני שעולים לו הרהורים רעים ותאוות רעות, ומזה יש לו עצבות ודאגה, ומביא ע"ז עצות איך להפטר מהעצבות.

ובהמשך אומר "שהעצבות היא מגסות רוח שאינו מכיר מקומו, וע"כ ירע לבבו על שאינו במדריגת צדיק של צדיקים בוודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו, כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאוד ממדריגת צדיק, והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפי' שעה אחת, הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר והרהור העולם מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו, ולדחותו בשתי ידים הנ"ל".

ולכאורה אינו מובן, הרי בפרק יג מדבר על ג' סוגי בינוני ובקיצור הם: א. בינוני שאחר התפילה עולים לו הרהורים ודוחם. ב. בינוני שתורת ה' חפצו ואין עולים לו הרהורים, כי גם המחשבה לא מתלבשת במוח. ג. בינוני שהוא כל היום במצב תפילה ואהבת ה', שע"ז טעה רבה בעצמו לומר שהוא כבינוני הזה. ובודאי אין עולים לו מח"ז שצריך לדחותם, כי הרי מצב הבינוני בזמן התפילה הוא "שהוא כפוף לטוב, והמוח מקושר בגדולת א"ס ב"ה".

וא"כ בפרק כז הרי זה שהבינוני עצב ודואג על הרהוריו הרעים, הוא לא שהוא מחשיב עצמו לצדיק, אלא לבינוני כיוצא בו, שאין להם הרהורים, כהדרגות ב' וג' בפרק י"ג - וא"כ מכיר הוא את מקומו, ואינו גס רוח. אלא עצב ודואג מדוע ההרהורים מבלבלים אותו ומפריעים לעבודתו ולחביריו הבינוני הב' והג' אין להם מלחמה זו, וצריך עיון.