בתניא פרק א, כשמבאר רבינו הזקן שכל איש ישראל יש בו נפש הבהמית שהיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, כותב שממנה באות המדות הרעות, מארבע יסודות הרעים שבה. וכן לקמן בפרק ו' כותב שבנפש זו יש שבע מדות רעות "הבאות מארבע יסודות רעים כנ"ל", וכן בפרק כה כותב שהיצר הרע מטיל על האדם עצלות "מבחי' יסוד העפר שבנפש הבהמית".

ולכאורה צריך ביאור מהו טעם הדגשה זו שמקור המדות הרעות שבנה"ב הוא מד' היסודות הרעים, דלמאי נפק"מ. דמאידך גיסא כשמדובר על המדות הטובות הבאות מהנה"ב (הן בסוף פרק א' והן בפרק ז') לא נזכר מהיכן הוא מקורם בנה"ב עצמה.

ולכאורה אפשר לפרש זאת בשני אופנים: א) דהכוונה היא להדגיש שהמדות הרעות שבנה"ב אינן חלק מה"עצם" של הנה"ב, אלא רק מד' היסודות שבה, והרי ה"עצם" של כל דבר הוא הכח המרכיב את ד' היסודות (וכמבואר גם בד"ה מי כמוכה תרכ"ט ועוד). משא"כ שרש המדות הטובות הוא מנה"ב עצמה. ב) או דהכוונה להיפך, שד' היסודות הם עצם היסוד של הנה"ב, ואילו המדות הטובות הם רק מהציור החיצוני. וצ"ע בזה.