בפ"ג בתניא מבאר אדה"ז איך ההתבוננות בגדלות ה' באמצעות חכמה ובינה מולידות יראת ה' ואהבתו "ושוב יתלהב לבו באהבה עזה . . ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה והיא כלות הנפש כדכתיב . . וכתיב צמאה לך נפשי וגו' והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלקית כמ"ש הטבעיים וכ"ה בע"ח שיסוד האש הוא בלב ומקור המים והליחות מהמוח . . שהיא בח' חכמה שנקרא מים שבנפש האלקית".

והקשו, שלכאו' אי"מ מה נוגע כאן שהצמאון הוא מיסוד האש וכ"ש מה שמביא כהמשך לכך שמקור המים הוא מהמוח, והאריכות בזה.

ולהעיר מתו"א לפ' מקץ בתחילתו (ועד"ז בכ"מ) "והנה יש ד' יסודות בנהפש האדם ארמ"ע. יסוד האש משכנו בלב. ומקור הליחות (נ"א המים והליחות - כבתניא) מהמוח ששם הוא משכן יסוד המים. והריאה שואבת כל מיני משקה וליחות מהמוח ע"י הקנה לקרר את חום הלב. וכך בנפש אלקית יסוד המים במוח היא בחי' חכמה ודעת בעבודת ה' במוחו ובמחשבתו . . והיינו ההתבוננות בבחי' התפשטות גדולתו ית' . . ויסוד האש הוא הצמאון שבלב המבין בהתבוננות בגדולתו ית' . . ולזאת כלתה נפשו אליו ית' באהבה עזה כרשפי אש . . כטבע אור האש שנמשך בטבענו מלמטלמ"ע. משא"כ בחינת המים הוא מלמעלה למטה שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך דהיינו שממשיך על נפשו אור ה' זו תורה ומצות להאיר על נפשו גם בהיותו למטה בבחי' בעל כרחך אתה חי כו' וכמו שהמים מכבין אש כך עי"ז ירוה צמאון נפשו כמ"ש הוי כל צמא לכו למים. .".

ולכאו' לפי"ז יובן מה שמביא אדה"ז דלאחר שמבאר את עוצם הצמאון הנולד מההתבוננות המביא לכלות הנפש, נחוץ להדגיש שאין זו התכלית אלא יש להרוות צמאון זה ע"י שממשיך על עצמו בחי' המים שבנפש. כשם שהמים מכבים האש. ולכן מדגיש שהצמאון הוא מיסוד האש ומקור המים והליחות מהמוח.