שמעתי בשם המשפיע הרה"ח ר' שאול ברוק ע"ה, שבספרי מוסר מדובר על שבירת התאוות, אבל בתורת החסידות מדובר על "אתכפייא", כיוון שאם אדם מכה אותך במקל ואתה שוברו, יהיו לו שני מקלות. וכך בנמשל, בנוסף לתאווה שטרם נשברה לגמרי, יש גם יצר-הרע של גאווה, ולכן בחסידות אין עוסקים בפעולות של "רעש" אלא בכפיית היצר, ע"ד האמור בלקו"ת ס"פ תבא "בעשי"ת" מתענים ולא משלימין, שאין חשוב תענית אלא עינוי, שלא יהיה בנפש שביעה וכרס מלאה...".

וצריך ביאור במקומות שנזכר בחסידות "שבירת התאווה" כמו בתניא פל"ט (נ"ב רע"ב) "לכבוש התאוות ולשברן", ובשיעורים בס' התניא שם שהכיבוש והשבירה נעשים ע"י שליטה על התאוות שלא יבואו לפועל, וכן בהיום יום כ"ז שבט "ועי"ז נעשה שבירת התאווה". וצ"ע.