בלקו"ת לפר' תבוא ד"ה תחת אשר לא כו' כותב: "ובקשות שבאמצע פסוקי דזמרה ושבחים תקנו אנשי כנסת הגדולה מחמת שיש קטרוגים על האדם ודנין אותו אם הוא ראוי לכך, וגם כי יש כמה מניעות וסיבות המטרידות את האדם מהתבוננות זו. ועל זה אנו מבקשים רחמים, הושיעה את עמך וגו' ורעם ונשאם כו' והוא רחום וגו'".

ומבואר שם שבכדי להסיר את המניעות שיש לאדם בהכרת "אחדות" השם ה"ה מבקש בקשות אלו. היינו דאי"ז בקשות על ענינים גשמיים, כ"א על ענינים רוחניים.

ויש לעיין בדיוק הלשון – "ובקשות שבאמצע פסוקי דזמרה ושבחים תקנו אנשי כנסה"ג מחמת כו'": -

לאיזה מהבקשות כוונתו שישנם באמצע פסוקי דזמרה. דבכללות פסוקי דזמרה הם מתהלה לדוד עד סוף תהילים (כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' נא), ושם אין בקשות כ"א "שבחו של מקום" בלבד, אלא בוודאי כוונתו להפסוקים שמזכיר אח"כ – הושיעה את עמך כו' ורעם. ויש להבין, הלא אין הם באמצע פסוקי דזמרה, ומהו הדיון כאן במה שתקנו אנשי כנסה"ג.

ואפי' בשו"ע אין מפורש שתיקנו אנשי כנסה"ג, אף שהמקור לאמירת הודו כו' הוא ממסכת סופרים (פי"ז הי"א), אבל סו"ס "פסוקי דזמרה" הם מתהלה לדוד עד כל הנשמה, רק שיש מקומות שנוהגים להוסיף הודו כו' לפי שדוד קבעו בכל יום לאומר לפני הארון (שו"ע שם).

ואולי כוונתו לפי מש"כ בשו"ע שם ש"במדינות אלו נוהגין לאמרם אחר ברוך שאמר כדי שיהיה לכולם ברכה לפניהם ולאחריהם", ועל יסוד זה (אף שבסידור אומרים פסוקים אלו לפני ברוך שאמר) כותב כאן שהם בקשות באמצע פסוקי דזמרה, ודוחק גדול יושת שמו אז, שכך גם תקנו אנשי כנסה"ג לאמרם בתוך ובאמצע פסוקי דזמרה. ועצ"ע.