ידועה הקושיא1, אודות מצות אהבת ה', ש"לא יתכן הציווי, או שלא יועיל, או שלא צריך, כי האהבה ממילא היא באה מצד איזה סיבה". ומובא התירוץ ע"ז, שהציווי הוא "על ההתבוננות והיגיעה במוח בלבד.."2.

זאת אומרת שאין הציווי על האהבה עצמה, כי-אם על ההתבוננות המביאה לידי'3.

ויש לציין לענין זה כפי שהוא מבואר - ומואר - בתורתו של כ"ק אדמו"ר.

דהנה בשיחת ש"פ ויקהל תשמ"ו (התוועדויות ח"ב עמ' 664) מורה כ"ק אדמו"ר שכל הפעולות דאהבת ואחדות ישראל צריכים להיעשות מתוך שמחה וטוב לבב. אולם, "הרי מכיון שזהו רגש שבלב, כיצד שייך ציווי בנוגע לרגש הלב?! וע"ד השאלה הידועה בנוגע לציווי "ואהבת את ה' אלקיך" - כיצד שייך ציווי על אהבה, רגש שבלב?!

"והמענה לזה - ע"ד המענה בנוגע לציווי "ואהבת את ה' אלקיך" - שע"י ההתבוננות .. בודאי יבוא לרגש של אהבה.

"כלומר, המענה אודות ענין ההתבוננות כו', אינו משנה, ח"ו, את תוכן הציווי, שנאמר שהציווי הוא (לא על רגש הלב, כי אם) על ההתבוננות, שהרי פשטות הכתוב הוא שהציווי הוא על האהבה, אלא פירוש הדברים הוא - ששייך לצוות על רגש שבלב [הדגשת המעתיק], מכיון שע"י ההתבוננות המתאימה בודאי יבוא לרגש של אהבה - עכ"פ באופן דאתכפיא..".

נמצא, שהמצוה היא, אכן, לאהוב - רגש הבא ע"י אמצעי - התבוננות.

דומני, שאין כאן סתירה בין המובא לעיל4ודברי השיחה; כ"ק אדמו"ר מיישב את פשטות הכתוב והפי' הניתן עליו בחסידות. אך לאחר העיון בשיחה, הרי הדברים מאירים5.