בגליון דחג השבועות (תתסא) הקשה הרי"מ וואלבערג שי', וז"ל "בלקו"ת ר"פ בחוקותי, מבאר שיש ב' בחי' במחשבה: מח' תתאה ומח' עילאה. ומח' תתאה היא המחיה הדיבור, כי בלא במחשבה א"א לדבר, כמאמר רז"ל השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ולכאורה צ"ב, מהו ההוכחה ממרז"ל "השמע לאזנך מה שאתה מוצא בפיך" - להא דא"א לדבר בלי מח', הא בפשטות הפי' ב"השמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך", הוא שצריך לשמוע הצבור שמוציא בפיו, וא"כ מהו הקשר להא דא"א לדבר אא"כ יש מחשבה תחלה" ע"כ לשונו, ונשאר בקושיא.

והנה בהשקפה ראשונה הי' נראה לבאר עפ"י המבוא' בכו"כ מקומות בחסידות (מאמרי אדמו"ר האמצעי ד"ה אם בחוקותי תלכו ע' תשלו. וש"נ) "דפי' שמע זה ל' ציווי הוא כמ"ש השמע לאזניך כו', והפי' דשמיעה זו היא הבנה בהתבוננות" וכו', כלומר שגם שמיעה אפשר לפרשו הבנה והשגה, ועפי"ז הראי' הוא כך "השמע לאזניך" כלומר תבין ותשיג בדעתך "מה שאתה מוציא מפיך", היינו לפני שאתה מדבר, דהיינו מחשבה לפני דיבור.

אבל כד דייקת שפיר נראה לבאר להיפך, ובהקדים: דהנה אדה"ז התחיל בביאור החילוק בין הלוחות שהם אותיות חקוקים לבין תורה שבכתב שהוא נכתב בדיו על קלף. חקיקה היינו עצם הדבר, דיו על הקלף היינו דבר נפרד. והיות דישראל איתקשראן באורייתא ע"כ בכל נפש מבנ"י ישנו ג"כ שני סוגי אותיות אלו "דהנה בנ"י נק' מהלכים ומלאכים נק' עומדים, והביאור בזה, דהמלאכים נתהוו מדיבורו יתברך, ואותיות הדיבור הם עד"מ גופים מחולקים ועומדים כל אחד לבדו ... וע"כ המלאכים אשר עבודתם בבחי' אהבה ... לא ישנו תפקידם. אבל נש"י עליהם נא' ישראל עלו במחשבה תחלה אשר מקור חוצבן מאותיות המחשבה הנק' מחשבה עילאה אשר הם כמעין הנובע תמיד" (לשון אדה"ז בלקו"ת שם).

והנה על זה ממשיך אדה"ז "וזהו שארז"ל עלו במחשבה עלו דוקא דהיינו בבחי' מחשבה עילאה דוקא, כי בחי' המחשבה יש בה ג"כ ב' בחי' כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם, הרי נא' מחשבותי ל' רבים כי מחשבה תתאה היא המחי' את הדיבור כי בלתי מחשבה א"א לדבר כמארז"ל השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ועל בחי' זו ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם" וכו', עכלה"ק הנוגע לענייננו.

והנה בביאור ענין מחשבה תתאה כתב אדמו"ר הצ"צ (אור התורה פ' בחוקותי עמוד תתקכב ואילך) וז"ל "ונק' מחשבה זו בשם מאמר להיותה מקור הדיבור שחושב בחי' האותיות כו', ועד"מ כשצריך לדבר וחושב תחלה מה שידבר כו', והיא בחי' דיבור שמחשבה ולכן נק' מאמר", עכלה"ק. כלומר שמחשבה תתאה - שהוא שרש המלאכים (ושרש בנ"י הוא ממחשבה עילאה) הרי הוא המדריגה היותר תחתונה, שהוא רק חושב מה שידבר, הרי אין זה כלל ענין ההבנה וההשגה כ"א ענין המצאת אותיות שבהם יוכל לדבר. וע"ז מביא שפיר ראי' ממארז"ל "השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך" כלומר שדיבור פירושו הוצאת אותיות בפו"מ, דהיינו מחשבה תתאה, לאפוקי כוונת הלב או הבנת הלב וכדומה, כיון ששם אין אותיות המחשבה תתאה שאינו מדבר בפו"מ. וכל זמן שמתבונן וכדומה אין כאן מחשבה תתאה, כי אין כאן אותיות הדיבור. וזהו מה שאומר "כי בלתי מחשבה א"א לדבר" כי אין כאן אותיות, וע"ז מביא ראי' שדיבור פירושו הוצאת אותיות בפו"מ, ובלי הוצאת אותיות לאו שמיה דיבור כ"א כוונה, השגה וכדו'.

ולפי כל זה הרי השמעת האוזן הרי זה תנאי בהוצאת פיך, כלומר אימתי הוי דיבור (הודאת פה) היינו כאשר יש שמיעת אזנים (פי' אותיות בפו"מ). ולפי זה אין להוציא פי' הגמ' מפשוטו.

וכן נראה מדוייק מל' אדמו"ר הצ"צ בדרושים לשבועות (ספר הלקוטים אות מ - מצורע ערך מחשבה ע' רעו), וזלה"ק: "הנה נת' לעיל בתו' דפ' בחוקותי שיש ב' בחי' מחשבה הא' בחי' מח"ת היינו מח' המלובשת בדיבור שמשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו (ולא כתב שמבין מה שמוציא מפיו וכדו' כי לא מדובר כאן על הבנה, כ"א אותיות הדיבור - הכותב) כמארז"ל השמע לאזנך מה שאתה מוצא מפיך כו', ונק' בחי' זו למעלה מל' דתבונה דהיינו סוף מד' ההבנה והוא מה שחושב מה שמדבר (כלו' המצאת אותיות לדיבור, ולא השגות וכו' - הכותב), שבחי' מח' זו הוא הבחי' היותר אחרונה במעל' ומד' המח'". עכלה"ק בנוגע לענינינו.

והנראה לפענ"ד כתבתי.