בד"ה וזה מעשה המנורה ה'תש"ל מביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מה שכותב אדה"ז בלקו"ת סוד"ה עד ירכה עד פרחה (בהעלתך לג, א) - אחר שמבאר הענין ד"עד ירכה עד פרחה" - וז"ל: "אך העיקר שצריך להיות אחדות גמור(ה) זה עם זה שלא יביט ברעת חבירו . . והיינו שידע שיש למעלה מנורה מקשה, שהעליון י(ו)רד למטה והתחתון עולה למעלה (עד שנעשה בהעשת של הככר זהב בהקשת הקורנס) . . והטוב שלו שמא הוא מאחר, שעלה למעלה, ורעת אחרים שמא הוא שלו, שירד למטה, ואז יהי' באמת אחד, הירך עם הפרחים, שכל אחד יחזיק עצמו לבחי' ירך ולחבירו בחי' פרך...".

ואומר הרבי שבביאור זה בא אדה"ז לבאר כפל הלשון "מקשה" שבפסוק ("מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא"), שע"ז מבאר אדה"ז שהכתוב בא ללמד בזה ענין נוסף, וכלשון חז"ל (מנחות כח, א) "מקשה דסיפא למאי אתא", והיינו שכל ישראל צריכים להיות באחדות גמורה לא רק מצד זה שיש מעלה ברגל ("ירכה") על הראש ("פרחה"), אלא עוד זאת שגם לא יביט כלל ברעת חבירו יען שכל ישראל הם "מקשה אחת" ממש, כלשון הכתוב גבי מנורה בפ' ויקהל, ולא רק מצד שרשם למעלה כי אם גם למטה הרי הם מציאות אחת עד שיכול להיות שאין רע בחבירו כלל, ורעתו הוא באמת רעתך, וטוב שלך הוא באמת מטוב שלו. עד כאן תוכן דברי הרבי בנוגע לעניננו.

והנה כנ"ל שילב הרבי בדבריו דברי הגמ' במנחות (כח, א) "מקשה דסיפא למאי אתא".

ויש להעיר טובא שגם תירוץ הגמ' שם מתאים מאוד עם כל הדברים הנ"ל:

דהנה הגמ' מתרצת שמקשה דסיפא אתא: "למעוטי חצוצרות, דתניא . . עשאם (להחצוצרות) מן הגרוטאות (של כסף) כשרים . . (ד)מיעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא - היא ולא חצוצרות" (ולהעיר גם שרק במנורה כתיב "מקשה אחת" משא"כ בחצוצרות). שע"פ כהנ"ל יש לפרש ש"מקשה דסיפא" אתא להזהיר על האחדות הגמורה דהמנורה (המסמלת את כל בית ישראל כמבואר בהמאמר) שיהיו מאוחדים ממש גם למטה, ו"למעוטי חצוצרות", פי' שלא יהיו דבחי' "(שתי) חצאי צורה" כי אם לפיו "מקשה אחת", "מקשה היא ולא חצוצרות" - כידוע פי' הרב המגיד באור תורה פ' בהעלותך עה"פ "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם".

ואולי י"ל ע"ד הרמז שזהו גם הפי' בדברי רש"י בפר' תרומה (כה, א), ע"פ הגמ' במנחות (כט, א) ועוד, ש"נתקשה משה במעשה המנורה וכו'", והיינו שמשה רבינו "נתקשה" ונתאחד עם בנ"י (המנורה כנ"ל) עד שנעשה אתם "מקשה אחת" ממש, ודו"ק.

[גם י"ל ע"ד הרמז בהענין דגווני הקשת המראים על אחדות, כמבואר בזהר (ח"א עא, ב) ועוד, שזה קשור גם עם תיבת "קשת" המורה על "מקשה אחת". ויש להוסיף בזה עוד שאותן הדורות שלא הוצרכו לאות הקשת "לפי שצדיקים גמורים היו כמו דורו של חזקי' מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בן יוחאי" כפירש"י בפר' נח (ט, יב) מבראשית רבה [ושם בב"ר מובאת דעת ר' יודן שכן הי' בדורן של אנשי כנסת הגדולה, ויעויין כתובות עז, ב, שכן הי' גם בדורו של ר' יהושע בן לוי] - הנה יש לומר בזה שכל הצדיקים הגמורים האלו ענינם הוא לאחד את בנ"י כמרומז בשמם ועבודתם, ולכן לא הוצרכו לאות גווני הקשת המורה על אחדות כנ"ל, דהנה "חזקי'" מורה על "חוזק" ו"מקשה" ואחדות ו"אנשי כנסת הגדולה" מורה על "כינוס" ואחדות, ור' יהושע בן לוי מורה על חיבור ואחדות, כפירש"י עה"פ (ויצא כט, לד) "עתה הפעם ילוה אשי אלי . . על כן קרא שמו לוי" (וזהו שהי' "בן לוי" ודו"ק), ורשב"י הרי ענינו הי' חיבור ואחדות וכדיוק לשון הרע"א הידוע בפ' נשא (זח"ג קכד, ב) "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר וכו'"].

וטרם צאתי ברצוני להעיר עוד, דלפי פירוש הרבי הנ"ל שמה שמסיים אדה"ז בד"ה הנ"ל הוא ביאור ל"מקשה" השני הבא אחר ובהמשך להתיבות "עד ירכה עד פרחה", הנה מוכרחים לכאו' לומר שמה שמפרש אדה"ז אח"כ בד"ה "ראיתי והנה מנורת זהב כולה" (לג, ג) דהענין ד"עד ירכה עד פרחה מקשה היא" הוא ע"ד המעלה שיש ברגל ובירך שאינו בראש (ועי' גם בהגהת הצ"צ שם), הוא באופן אחר מכפי שמדייק כאן: דכאן מבאר שלב נוסף (א גרעסערן אויפטו) בענין האחדות דבנ"י (גם למטה) ואומר שזוהי הכוונה דה"מקשה" השני הבא בהפסוק ד"עד ירכה עד פרחה מקשה היא".