בתניא פ"ז איתא, ש"מאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבוא יומם ויבולע המוות לנצח, כמו שכתוב (זכריה יג,ב): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". וכן הוא במקומות רבים במאמרי חסידות.

וברש"י והרד"ק והמצודת דוד שם גם פירשו כמו שפירש בתניא שמדובר בביטול היצר הרע לגמרי וז"ל המצודות: "ואת רוח הטומאה" - "הוא יצר הרע". "אעביר מן הארץ" - רוצה לומר: היצר הרע לא יהיה עוד, ולא יימצא עוד מי שיינבא שקר, כי תימלא הארץ דעה ויכירו השקר".

אבל לכאורה, מלשון הפסוקים עצמם בזכריה שם (ג-ו) לא משמע שהכוונה לביטול הרע לגמרי מן העולם, אלא רק לביטול "רוח הטומאה" ששרתה על נביאי-השקר, שהרי מיד אח"כ נאמר "והיה כי ינבא איש עוד, ואמרו אליו אביו ואמו יולדיו: לא תחיה, כי שקר דיברת בשם ה', ודקרוהו אביהו ואמו יולדיו בהנבאו", וכן בפסוקים הבאים. הרי שעדיין יהיו אנשים שיינבאו בשקר, ואם אין יצה"ר לגמרי מדוע הם אומרים נביאת שקר בכלל?