במאמר ד"ה שובה ישראל תרנ"ט (נדפס לאחרונה בסדרת "חסידות מבוארת") איתא בזה"ל: "הגם דכללות יראת העונש הוא לגרמי' שירא מפני איבוד הישות שלו, מ"מ לגרמי' זו דיראת העונש אינה רע גמור דהלא מזהירים ע"ז האותי לא תיראו כו' וכן מזרזים על קיום התורה ומצוות על ידי פחד העונשים, א"כ הרי בהכרח לומר שאינה רע גמור, כי אם דענין יראת העונש הוא מקליפת נוגה שחצי' טוב וחצי' רע, והיינו דבסור מרע הוא טוב. וצריך האדם לעורר בעצמו לפעמים יראת העונש, כשרואה שיצרו מתגבר עליו ח"ו לעשות איסור, לא מבעי איסור תורה אלא אפילו איסור קל של דברי סופרים, צריך לעורר בעצמו יראת העונש. דכאו"א מישראל מאמין ביסורי גיהנם ר"ל אשר צריך האדם לירא מזה שהרי מתיירא באמת גם מיסורי עוה"ז וכ"ש יסורי גיהנם שהם גדולים באין ערוך כידוע. וזהו שאמרו רז"ל יזכיר לו יום המיתה, היינו מה שאח"כ יהי' דין וחשבון על כל דבר ויהי' העונש לעושי רע כרעתו, ואם היות שבעוה"ז לא יענשו אותו. והוא מצד ומשלם לשונאיו אל פניו כו', אבל אח"כ יהי' חשבון ויענוש בעונש קשה ר"ל ועל ידי זה יהי' ניצול מהחטא ובזה עם היות שהלגרמי' דיראת העונש הוא מקליפת נוגה, מ"מ הוא מהטוב שבנוגה, והטוב שבנוגה ג"כ אינו טוב דקדושה כלל וכלל, מ"מ הוא יותר טוב מהרע גמור דמעשה האיסור ר"ל. ובמה שיכול להציל את עצמו מהרע גמור צריך להציל את עצמו, והיינו גם בלהגרמי' דיראת העונש כו'. ועוד דמיני' ובי' לישדי בי' נרגא, ובכדי להתגבר על הרע שמצד הקליפה והסט"א, צ"ל ע"י יראת העונש שמקליפת נוגה כו', ואיך שיהי', הרי יראת העונש שמצד הגבורה שומר מן החטא כו'", עכ"ל.

והנה כתב הרמב"ם בספר המצוות במנין העשין "והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהי' ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו, ג) את ה' אלקיך תירא". ובספר החינוך מצוה תלב כתב: "להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהי' לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר [דברים י, כ], את ה' אלהיך תירא . . שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה, ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עלי'".

ועפ"ז הנני לשאול שאלת תם, באם זהו מהות המצוה, שהקב"ה, אשר קדשנו במצוותיו, צונו לירא מ"ביאת ענשו" בכל עת, איך שייך לומר דיראה זו ה"ה מהטוב שבנוגה, ש"אינו טוב דקדושה כלל וכלל"?