בד"ה אחרי מות תרמ"ט (סה"מ תרמ"ט עמ' רמח), ז"ל: "ענין השבירה בכלים דתוהו, יובן עד"מ כשמגידים לאדם בשורה טובה ונפלאה פתאום, יתפעל בנפשו מאד עד שיוכל להיות שיצא מדעתו או ימות ולכה"פ יתעלף, וכידוע בשרה שפרחה נשמתה בהגידו לה מבשורת יצחק כו', וע"כ לא יגידו לאדם בשורה נפלאה פתאום כ"א מעט מעט כו'".

ובהערת הרבי שם: "מבשורת יצחק ואינו מפרט האם מבשורה המצערת שנעקד (ב"ר פנ"ח, ה. וראה פדר"א פל"ב) - שגם מזה ראי' להמבואר בפנים - או (כדמשמע קצת מההמשך) מרוב שמחה (כפירוש ריב"א עה"ת - ומביא דוגמא מכתובות סב, ב - או כמבואר בס' הישר)". ע"כ.

הערה זו נכתבה בשולי העמוד של המאמר (ונדפסה הערה זו גם בלקו"ש ח"ה עמ' 102), ועל כן היא בקיצור מאד. אך כרגיל בהערות אלו שהם נכתבו בקצרה וכוללים ענינים רבים. כאשר נפרט פרטי הענין בעז"ה.

לשון המדרש, ולשון הריב"א

בבראשית רבה (פנ"ח, ה) עה"פ "ויבוא אברהם לספוד לשרה: מהיכן בא מהר המורי' ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקדה לויהיו חיי שרה". ע"כ. ומפורש במדרש שמתה מן הצער. ועד"ז הוא באריכות יותר בפדר"א פל"ב. ותנחומא ס"פ וירא ועוד מדרשים.

אך בפי' ריב"א עה"ת ז"ל: "ולבכותה - פירש"י פרחה רוחה ומתה, וא"ת וכי היתה שרה מצטערת במה שבחר השם בבנה להיות לעולה, לכך יש לפרש פרחה רוחה מרוב שמחה ודומה לו בכתובות פרק אע"פ גבי אשתו של ר' חנינא דאמר דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה והיינו מרוב שמחה כדמשמע התם. ע"כ. [ולכאו' כוונתו מהשמחה שיצחק נשאר חי וע"ד הגמ' בכתובות, ועי' במה שנביא להלן].

מקורות לפי' הריב"א

בגמ' כתובות שם דס"ב איתא על רבי חנני' בן חכינאי שהלך מביתו ללמוד תורה בבי רב תרי סרי שני, וכשחזר לביתו וראתהו אשתו, סוי לבה (ראה לבה, נדמה ללבה פתאום שזהו בעלה) פרח רוחה, ואח"כ ביקש ר' חנני' רחמי עלה וחיה. ולאח"ז איתא שם בגמ' על רבי חמא בר ביסא כשחזר ג"כ מלימודו לבתר תרי סרי שנה אמר לא איעבד כדעביד בר חכינאי שנכנס לביתו פתאום וע"כ עייל לבי מדרשא ושלח לביתי' כו'.

[ומגמ' זו ג"כ מקור למ"ש בסה"מ תרמ"ט שם, שבהגדת בשורה טובה פתאום יכול להיות שימות ולכה"פ יתעלף וע"כ לא יגידו לאדם בשורה נפלאה פתאום כ"א מעט מעט כו'].

ועיג"כ ברמב"ן פ' ויגש (מה, כו) עה"פ ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי גו' ויפג לבו: "שנתבטל לבו ופסקה נשימתו כי פסקה תנועת הלב והי' כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהי' הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף, ויאפס הלב בהתקררו". וע"ש בביאור המשך הכתוב.

וקרוב ללשון זה כ' ברבינו בחיי ויגש שם, ומוסיף מהגמ' בכתובות (המובא בריב"א דלעיל): "וכענין שדרשו רז"ל במס' כתובות הות יתבא דביתהו וקא נהלה קמחא דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה כו' כי ברוב השמחה שבא לה פתאום בראותה את בעלה ויפג לבה ופרחה נשמתה".

בהערה על המאמר כאן מביא גם מס' הישר, ולא הספקתי לראותו כעת להציע דבריו לפני הקוראים.

שני האופנים בספרי דא"ח

והנה בספרי דא"ח נמצא במקומות רבים המשל משרה שפרחה נשמתה מבשורת העקידה (לגבי ענינים שונים), ולפעמים מפורש שזה הי' מתוך צער (כאופן הא'), ולפעמים מפורש שזה הי' מרוב שמחה (כאופן הב').

וע"כ מדייק בהערה כאן בדיוק הלשון בס' תרמ"ט, שלא נכנס כאן לפרטי הענין אם פרחה נשמתה מרוב צער או מרוב שמחה, רק נקט באופן כללי: "וכידוע בשרה שפרחה נשמתה בהגידו לה מבשורת יצחק כו'". כי משני האופנים יש ראי' להמבואר בהמאמר על בשורת פתאום שגורמים שבירת הכלים.

[ודוק בל' המאמר כאן שבסוף נקט הלשון בשורה נפלאה: "ועל כן לא יגידו לאדם בשורה נפלאה פתאום", שלשון זה כולל הן בשורה של צער והן בשורה של שמחה].

ועי' ג"כ מפורש יותר בסה"מ תרס"ה עמ' קא (ושם ג"כ הוא משל לענין שבה"כ): "ויובן עד"מ בבשורה פתאומית יכול לבוא לידי כלות הנפש ועכ"פ לידי התעלפות הן בבשורה טובה ונפלאה ביותר והן בבשורה הפכיות וכמו בשרה כשנתבשרה מעקידת יצחק פרחה נשמתה כו'". ובהמשך המאמר שם מבאר פרטי החילוקים בפעולות הנפש בהתפשטות בבשורה טובה כו' וכיווץ בבשורת צער כו' ע"ש. [תודתי לרי"ל שי' אלטיין שהעיר לי על מקור זה בסה"מ תרס"ה].

פי' אדמו"ר הצ"צ בהמאמר

מתחילה יש לציין אשר שורות אלו בד"ה אחרי תרמ"ט, מקורם לכאו' מתוך ד"ה לרוקע הארץ בסה"מ תקס"ב ח"א עמ' קצח, וז"ל: "בהיות כי ידוע שעיקר סיבת השבירה הי' מפני שהכלים היו קטנים כו', ויובן ביאור זה עד"מ כשמגידים לאדם בשורה טובה ונפלאה פתאום הנה יכול לצאת מדעתו או ימות ולכה"פ יתעלף כידוע בענין שרה שפרחה נשמתה בהגידו לה מבשורת יצחק, ע"כ לא יגידו לאדם הבשורה הנפלאה כ"א מעט מעט כידוע".

[המאמר בתקס"ב שם הוא הנחת כ"ק אדהאמ"צ ממאמר אדה"ז. ובתקס"ב ח"ב עמ' תלז נד' ג"כ הנחת הר"מ בן אדה"ז ממאמר זה, ושם לא הביא כלל הדוגמא מבשורת העקידה, רק כ': "ופי' למשל אדם שמבשרים לו פתאום איזה בשורה טובה עד מאד אשר אין הכלי שלו יכול לקבל, יכול להיות שימות תיכף מן רוב השמחה שלא יכול הכלי שלו לקבל כו'"].

וכן נמצא תוכן המאמר דתקס"ב בס' דרך מצותיך להצ"צ (קסב, א), וז"ל שם: "והענין הוא עד"מ אדם שמבשרים לו פתאום איזה בשורה טובה עד מאד אשר אין הכלי שלו יכול לקבל יכול להיות שימות תיכף מן רוב השמחה שלא יכול הכלי שלו לקבל ולהכיל (וכידוע בענין שרה שפרחה נשמתה כשהגידו לה מבשורת יצחק שלא נשחט בהעקידה כו' ע"כ לא יגידו לאדם הבשורה הנפלאה כ"א מעט מעט").

פירוש אדמו"ר מהרש"ב, והערת הרבי

ומדברי הצ"צ בדרמ"צ כאן ניכר בעליל שהוא מפרש ענין המאמר בבשורת יצחק, שזהו ע"ד בשורה טובה "שלא נשחט בהעקידה", ולא הזכיר כלל על בשורה של צער.

אולם לפי פירוש הרבי בהערה קצרה זו, וכן ניכר לפי הסה"מ תרס"ה (שהבאנו לעיל), הרי מה שנקט במאמר ד"ה לרוקע הארץ לשון סתמי "בשורת יצחק" (ולא נקט כל' הצ"צ: "בשורת יצחק שלא נשחט בהעקידה"), זהו כי משל זה יכול להתפרש הן לפי המדרשים שפרחה נשמתה מצער העקידה והן לפי הריב"א שזהו מהבשורה שלא נשחט.

ונציין כעת עוד מקומות בספרי דא"ח, שנתפרש בהם שני האופנים (לצורך משלים שונים), שמתה מרוב צער או מרוב שמחה.

אופן א': מיתת שרה מרוב צער

בתו"ח שמות ח"א (כח, ב): "ואעפ"י שאנו רואים שמהתפעלות תענוג שבנפש נמשך התפעלות תענוג שבגוף כמו מבשורה טובה שיחי' רוחו ממש וכמו ותחי רוח יעקב (ויגש מה, כז) ולהיפך בשורה רעה כמו בשרה שפרחה נפשה מרוב צער כו', וכן מפחד רוחני דנפש יתפעל בפחד זה בלב גשמי כמו בחברי דניאל שנפחדו משום דמזלייהו חזי כו'". [המאמר שם אינו מגוכי"ק, ונדפס ממעתיק שהעתיק מגוכי"ק. אבל ניכר שהל' מדוייק].

אופן ב': פרחה נשמתה מרוב שמחה

א. בס' מאמרי אדה"ז עה"ת ח"ב עמ' תרפו (ד"ה ביום השמע"צ): "כמ"כ ישמחו ישראל בקרבתם לפני ה' אחר הריחוק כו' כמו אדם שראה אוהבו האמיתי כמו בנו שנפל באיזה סכנה גדולה עד שנתייאש ממנו, אח"כ כשניצול מן הסכנה וראה אותו חי תפול השמחה פתאום בלבבו עד שתצא נפשו, כמו שפרחה נשמת שרה בהתוודע לה פתאום שיצחק חי כו'". [ענין זה הובא ג"כ בד"ה ביוהשמע"צ בסה"מ תו"מ תשכ"ב].

ב. ובתו"ח תולדות קנ, א: "בחי' תענוג דמקיף דאו"ח בבחי' הגבורות היינו כאשר לא יכול לקבל העונג הנפלא במוחו ולבו ועולה בבחי' או"ח בביטול מן הכלי לגמרי, כמו שיבשרו לו בשורה טובה ונפלאה בפתע פתאום שידחק מוחו ולבו ויפג רוחו עד שתצא נפשו כבשורת שרה מיצחק וכבשורת הצלת יוסף ליעקב, וכן בכלות הנפש בתענוג השכל עמוק ביותר שערב לנפשו עד שתצא נפשו".

ג. תו"ח וישלח קפז, ג: "כמו מן הניסים שנעשו בהצלת נפש בנו שנאבד והי' מתייאש ממנו כבשורה הטובה ליעקב מיוסף דכתי' ויפג לבו כו' שמזה וכה"ג יתכווץ כלי המוח והלב להכיל השמחה ע"כ יבא לכלל בכיה מצד דחיקת המוח והלב כנ"ל אבל יש שמחה ותענוג שיתיישבו דוקא בכלי המוח והלב ויבא לכלל התפשטות והרחבה לעשות הרחבת הכלים דוקא".

ואח"ז שם (קפז, ג): "אך כאשר הכלי קצר מהכיל רוב האור של התפעלות התענוג ושמחה הנפלאה שלמעלה מכלי המוח והלב (כמו מבשורה טובה שבא מהיפוך הצער והיגון לשמחה כנ"ל וכמו בשורה טובה דשרה מיצחק שפרחה נשמתה וכה"ג) אז נהפוך הוא ממש שבחינת הכלים דנר"נ שבמוח ולב ואברים מתכווצים ביותר והעיקר בכלי המוח שהוא הכולל כולם וכן בכלי הלב שאז ידחק המוח ויצא ממנו מותרות שהן הדמעות שנק' בכיה של שמחה כנ"ל".

ד. בתו"ח שמות ח"א קה, ג: "אך הנה אנו רואים בחוש שיש התפעלות יתירה לפרקים ביתר מכפי המדה כו', והוא כמו שאנו רואי' שיבא בחי' התפעלות שמחה גדולה בלב האדם פתאום כשמבשרים אותו בשורה טובה ונפלאה ביותר שמגעת בעצמיות נפשו ממש, כמו שבישרו לשרה מיצחק וליעקב מיוסף וכה"ג שבשורה כזו מגיע בעצמיות הנפש ממש וכמו ותחי רוח יעקב כו'".

ושם קה, ד: "שזהו שמחת הנפש בעצמה ומהותה ממש עד כלותה כו' כשמחת הנפש בשרה מבשורת יצחק עד שפרחה נשמתה כו' וכמו ותחי רוח יעקב ממש מבשורת יוסף", שמזה יבא התפעלות השמחה ביתר מכפי המדה המוגבל במוח ולב אשר לא יכילנו כלי המוח וכלי הלב כלל".

ה. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ד עמ' א'עדר: "שמפני רשפי אש שלהבת אור השמחה שבלבבו יוכל לבוא לידי כלות הנפש ממש מגודל השמחה כו' וכן בצער יתמרמר כ"כ עד כלות הנפש, ונמצא דבר זה על הרוב כמו בבשורה טובה ונפלאה שבאה מן היפך דוקא כמו כאשר בנו אהובו כנפשו שהי' בסכנה גדולה כסכנת מות עד שנתייאש ממנו, אח"כ כשניצול מן המות ומבשרין אותו שהוא חי תפול השמחה פתאום בלבבו בלתי מוגבלת בנפשו עד שלא יכול שאת ויוכל לבא לידי כלות הנפש, וכמו בבשורת יוסף לאביו שהוא חי דכתיב ויפג לבו כו' ותחי רוח כו' אך עדיין הי' מתיישב בנפשו הדבר, אבל בבשורת יצחק לשרה הרי פרחה נשמתה, וכך כל בשורה טובה שבאה מן ההיפך תתגבר ביותר כו'". [מאמר זה מקביל לד"ה ביום השמע"צ הנ"ל, וניכר מהל' כאן שהוא ג"כ מדבר על השמחה בבשורת יצחק].

ו. במאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"ב עמ' תקפג: "אך הנה ידוע בענין מהות השמחה שהיא שמחת הנפש יש בה ב' מדריגות, א' שמחת הנפש מצד עצמה שאין לה חיבור עם הגוף כלל כו' והוא בבחי' יחידה כו', כמו ע"י בשורה טובה ונפלאה ביותר כבשורה דיוסף ליעקב ויצחק לשרה וכשמחת לבו בחתונת בנו וכה"ג, והב' שמחת הנפש שמתחבר בגוף במוח ולב ונק' שמחה גופני' עד שמרקד ומפזז כו'".

[ושם בעמ' תקפו מזכיר לענין זה רק הדוגמא מבשורת יוסף. ובעמ' תקצד שם: "וזהו שנק' כלה כלתה נפשי שהיא באה לכלות הנפש, כמו עד"מ שרה שפרחה נשמתה מבשורת יצחק וכה"ג"].

ז. מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים עמ' תקסח: "ויכול להיות בחי' כלות הנפש לגמרי אם לא יוכל שאת בנפשו עוצם התענוג אם היא בשורה נפלאה ביותר כמו שרה שפרחה נשמתה לגמרי מבשורת יצחק מפני שהגידו לה פתאום כו', וכן כל תענוג הבא פתאום יש בו בחי' רצוא ושוב כו'".

ח. שערי אורה יג, א: "וראי' מבשורה טובה שבאה בהפלגה פתאום ללב כבשורה דיצחק לשרה פרחה נשמתה וכן בבשורה דיוסף ליעקב נאמר ותחי רוח יעקב כו' לפי שפנימית הלב נוגע בעצם הנפש ממש שלמעלה מכלי המוח כו' ונקרא תעלומת הלב (שהוא בחלל הימני ששם רוח החיים כו')".

ט. סה"מ תרנ"א עמ' עד: "וזה בא ע"פ הרוב בבשורה טובה ונפלאה שבאה מן ההיפך דוקא, וכמו כאשר בנו אהובו כנפשו שהי' בסכנה גדולה ח"ו עד שנתיאש ממנו ואח"כ מבשרין לו שניצול וה"ה חי תפול השמחה פתאום בלבבו בלתי מוגבלת בנפש כו' לבוא לכלות הנפש ממש, וכמו בבשורת יוסף לאביו שהוא חי כתי' ויפל לבו כו' ופי' בל"א אויסגיוועבט, וע' בפי' הראב"ע ז"ל, והיינו שהחיות מסתלק קצת ואינו מיושב ממש בהכלי, אך עדיין הי' מתיישב בנפשו אך בבשורת יצחק לשרה הרי פרחה נשמתה ממש מרוב השמחה". ע"כ.

ביאור בלשון רש"י בפי' עה"ת

ובפירש"י ר"פ חיי"ש ז"ל: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". ע"כ.

ובשפ"ח ומפרשי רש"י הקשו על ל' רש"י "וכמעט שלא נשחט", דכמעט שנשחט הוה לי' למינקט.

[לכאו' הן לשון "וכמעט שנשחט" והן לשון "וכמעט שלא נשחט" הוא אותו מכוון, וקושיית המפ' היא רק על מה שנקט רש"י ל' זה.]

ואפשר שלפי כל הנ"ל שפרחה נשמתה הוא מבשורת השמחה (כפי' הריב"א וספרי המאמרים), אולי יש לתרץ לשון רש"י, שמבטא דבר זה בל' שלילה "וכמעט שלא נשחט" לרמז שהמיתה היתה מהבשורה הפתאומית שלא נשחט.

ובשפ"ח ועוד פי' שכוונת רש"י "כמעט שאמר לה המגיד שלא נשחט", שפרחה נשמתה עוד לפני ששמעה שרה שלא נשחט. משא"כ אם נפרש כנ"ל, הנה שרה כן שמעה שלא נשחט ופרחה נשמתה מהבשורה שלא נשחט.

פי' הס' עבודת ישראל

דרך אחרת מכל הנ"ל נקט בס' "עבודת ישראל" עה"ת להמגיד מקאזניץ (ס' זה בכלל הובא כמה פעמים באור התורה להצ"צ).

וז"ל "ותמת שרה בקרית ארבע איתא שבישר השטן את שרה שנעקד יצחק בנה וכמעט שנשחט ופרחה נשמתה. וצריך הענין ביאור, הלא הצדיקים כל רצונם וחיותם לעשות רצון קונם ומוסרים נפשם ומאודם ויוצאי חלציהם בעבור כבודו ית"ש, ואיך יתכן לומר על שרה אמנו הצדקת אשר היה אברהם אבינו טפל לה בנביאות שכשמעה מעקידת יצחק פרחה נשמתה מחרדה ובהלה כדרך פשוטי בני אדם אשר כל חיותם לגדל זרע ולהרבות הון ובפירוד הבנים או הממון כמעט ימותו, אמנם לא כן שרה אמנו חלילה לה, רק נוכל לומר, כי בשמעה מעשה העקידה שעוקד אברהם את יצחק בנה לעולה לה' והבינה בקדושתה שנעשה על ידי זה יחוד גדול וקדוש, והמקום ההוא היה רחוק ממנה ללכת שמה להתדבק עם אב ובנו בקדושת היחוד, לכן על כל פנים מרחוק מסרה נפשה באהבה ובטהרה להפרד מעולם הזה בעת רצון ושעה קדושה כזאת, והקב"ה הסכים על ידה ויצאה נפשה בקדושה בשעה זאת". ע"כ.

ועי' ג"כ בפי' משכיל לדוד ר"פ חיי"ש: "ואפשר להבין ג"כ מה שכתב פרחה נשמתה שמדעתה עשתה איזה יחוד להפריח נשמתה ולבקש היכן הוא מקום העקידה לראות אם האמת כדבריו של שטן, כדרך יחוד של נפילת אפים שכתב האר"י ז"ל, וכיון שיצתה נשמתה שוב לא חזרה אל גופה ונשארה מתה".

ולפי פירושו אין כאן בשורת צער מהעקידה או בשורת שמחה ממה שלא נשחט, רק ענין של כלות הנפש ע"ד נדב ואביהוא המבואר באוה"ח ר"פ אחרי.

והמאמר הנ"ל בס' תרמ"ט שהובא לעיל בתחילת דברינו הוא ג"כ עה"פ אחרי מות כו', ושם מביא ג"כ מיתת נשיקין ותלתא סבא שמתו בהאידרא. וראה ג"כ בלקו"ש חל"א בשי' פורים ע"ד המעשה דרבה ור' זירא. ובלקו"ש חל"ב בהשיחה לפ' אחרי, שמביא מכ"מ בענין מיתת בני אהרן בנשיקה וכלות הנפש.