בלקוטי תורה פ' עקב (יז, ג): "והענין, כתיב לך ה' הגדולה, הוא מדת חסדו שבאה מגדולתו, ונהפך הוא למטה, כדאשכחן באברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר, דהנה עיקר החסד להשפיע מחייו ולא ממותרות שלו, שזו מדת ישמעאל, רק כמו שמצינו [רש"י לך יג, ג] שבחזרתו פרע הקפותיו, שלא לומר שחייך קודמין, מפני שמשים עצמו כשיריים".

ופירוש הדברים מבואר בד"ה אשר ברא תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט ע' 91):

"והנה אאע"ה . . הי' נדיב בממונו בפיזור גדול במאד שהי' לוה ועושה הוצאות גדולות ובהכנסת אורחים וכמ"ש וילך למסעיו כו' ופרש"י [שם] בחזרתו פרע הקפותיו, שהי' לוה בשביל לעשות צדקה וחסד, דהנה ארז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כו' מלבד הוצאות שבת ויו"ט והוצאות תלמוד תורה, דדברים אלו אין להם קבע דאם הוסיף מוסיפין לו, וכמאמר לוו עלי ואני פורע, וזהו הנדיבות דאברהם אבינו ע"ה שהי' לוה בשביל לעשות צדקה".

ולפי זה מבוארת הכוונה בלקו"ת, שכיון שלוה בשביל הצדקה היינו שנתן לא רק מהמותרות שהיו לו אלא גם מחייו ממש, שלא היה לו רכוש ולוה כדי לתת צדקה.

והעירני ח"א, דלכאורה לא מצינו בקרא מפורש ענין הכנסת אורחים דאברהם לפני ירידתו למצרים. וא"כ, מניין לן לומר שהא דלווה היה ע"מ להכניס אורחים, דפשטיה דקרא הוא דלוה עבור עצמו.

והביאור בפשטות, שכיון שאברהם היה נדיב, פשוט שכן היה מתחילת עבודתו. וק"ל.