א. בד"ה ביום השמיני תשמ"א[1] מבאר כ"ק אדמו"ר ג' מעלות בתשובה: א) "שהצמאון לאלקות דבעלי תשובה הוא צמאון גדול יותר מהצמאון דצדיקים. דמכיון שמקודם היו רחוקים, לכן הצמאון שלהם הוא גדול יותר". ב) "דמכיון שמקודם היו רחוקים, הרי התענוג והנח"ר למעלה שנעשה ע"י התשובה הוא גדול יותר מהתענוג ונח"ר דעשיית המצוות . . וכידוע המשל על זה מבן מלך שנתרחק מאביו המלך ועד שהי' בשבי' וכו', דכשיוצא מהשבי' ובא לאביו המלך, התענוג והשמחה שלהם (של בן המלך[2] ושל המלך) הוא גדול הרבה יותר מהתענוג והשמחה שהי' קודם (לפני שנתרחק). דעיקר התענוג והשמחה הוא מקירוב שבא לאחרי הריחוק". ג) "דעבודת התשובה היא בדרך דילוג שלא בסדר והדרגה, שמשתנה ונעשה מציאות חדשה . . וגם מזה נעשה תענוג גדול למעלה, דעיקר התענוג הוא מדבר חדש דוקא, ולהעיר ממשל הידוע דצפור המדברת".

וממשיך בס"ה: "והנה ג' הענינים הנ"ל הם גם בהתשובה דהשבת הניצוצות (שבדברים הגשמיים) למקורם, שגם בתשובה זו יש דוגמת ג' ענינים הנ"ל. א', הצמאון והתשוקה דהניצוצות (מצד שרשם) לעלות מירידתן ולחזור לשרשם . . ב', גודל השמחה שנעשה מהעלאת הניצוצות וחזרתם למקורם לאחרי שנתרחקו. וג', מכיון שהניצוצות שנפלו בקליפות, גם בקליפת נוגה, נכבה אורם, הרי מצד מצבם אין שייך שיתבררו ויתעלו לשרשן, וכשמתבררים ועולים לשרשם (ע"י עבודת האדם), הוא חידוש[3]".

וממשיך בסעי' זה: "ויש לומר, דהחידוש שבתשובה דהשבת הניצוצות הוא חידוש גדול יותר מהחידוש שבתשובה כפשוטה. דתשובה כפשוטה, אף שלפני התשובה הי' במצב כזה שלא עשה רצון הקב"ה כנ"ל, הרי זהו רק כמו שהוא בחיצוניות, אבל רצונו האמיתי (גם אז) הי' למלאות רצון קונו (כפס"ד הידוע[4]), אלא שרצון זה הי' בתכלית ההעלם, ועד שהגילוי שלו הוא כמו חידוש. משא"כ התשובה דהחזרת הניצוצות למקורם, מכיון שהניצוצות שנפלו בהקליפות (גם בק"נ) נחשך אורם, ועד שאינם בבחי' אור כלל, הרי הבירור וההעלאה שלהם הוא כמו חידוש ממש".

וממשיך בס"ו: "אמנם, ענין זה (העילוי בהתשובה דהחזרת הניצוצות) הוא במעלת החידוש שבתשובה. משא"כ המעלה דצמאון שע"י הריחוק היא בעיקר בהתשובה דנשמה . . דמכיון שההתקשרות דנשמות עם אלוקות היא התקשרות עצמית, כמו התקשרות בן עם האב . . הרי כשהנשמה מרגישה שהיא מרוחקת מאלקות . . זה נוגע לעצמותה, ובמילא, גם הצמאון שע"י הרגש הריחוק נוגע לעצמותה. ועד"ז הוא גם בהתענוג מהקירוב שבא לאחרי הריחוק, דמכיון שהנשמות הם בנים, דהבן הוא מעצמיות האב, הרי תענוג האב מזה שנתקרב בנו(לאחרי שנתרחק), ועאכו"כ בנו יחידו, הוא תענוג עצמי. משא"כ התענוג מקירוב הניצוצות לאחרי שנתרחקו הוא דוגמת שני אוהבים שלא ראו זה את זה משך זמן רב ולאחרי שמתקרבים ורואים זה את זה, הם מתענגים ושמחים במאד, שתענוג זה (עם היותו תענוג גדול) הוא כמו שאר התענוגים שהם מדבר שחוץ ממנו".

ועפ"ז מבאר כ"ק אדמו"ר בס"ז (מה שהחל בס"ב, עיי"ש) שני הפירושים במאמרז"ל[5] "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים וכו'", שלפירוש א' תשובה נעלית יותר ממע"ט "כי זה שהתשובה היא נעלית יותר ממעשים טובים הוא זה שהתענוג דתשובה (דהנשמה) הוא תענוג עצמי כנ"ל", ולפירוש הב' מע"ט (היינו, התשובה דהחזרת הניצוצות – ראה לעיל ס"ב) נעלים יותר מתשובה, כי "אעפ"כ יש מעלה במעשים טובים לגבי תשובה מצד החידוש שבזה (כנ"ל), וגם מפני שעי"ז דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים"[6].

ולכאורה צ"ע, מדוע משמיט כ"ק אדמו"ר את מעלת הצמאון (המעלה הב' דלעיל ס"ג), שנתבאר לעיל (ס"ו) ש"המעלה דצמאון שע"י הריחוק היא בעיקר בהתשובה דנשמה", שגם מצד מעלה זו יש לבאר הפירוש הא' במאמרז"ל "יפה שעה אחת וכו'" – שתשובה נעלית יותר ממע"ט[7].

ב. ויש לומר, דמשמע לי' שמאמר רז"ל הנ"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט וכו'" משמעותו שישנו תענוג גדול יותר בתשובה ובמע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב (ולפירוש הא' – התענוג הנעלה יותר הוא מתשובה, ולפירוש הב' – התענוג הנעלה יותר הוא ממע"ט)[8].

וכיון שעניין התענוג שייך דווקא במעלה הב' והג' דלעיל ס"ג (במעלה הב' – כמובן בפשטות, שהרי זוהי כל תוכן המעלה, וכ"ה גם במעלה הג', וכנ"ל סוס"ג אשר "גם מזה נעשה תענוג גדול למעלה, דעיקר התענוג הוא מדבר חדש דוקא, ולהעיר ממשל הידוע דצפור המדברת"), משא"כ במעלת הצמאון, לכן, כאשר מבאר בס"ז מאמרז"ל זה (לב' הפירושים) – אינו כולל את מעלת הצמאון כהסבר על כך שלפירוש הא' ישנו תענוג גדול יותר בתשובה מאשר במע"ט, למרות שגם בעניין הצמאון ישנה מעלה בתשובת הנשמה על הצמאון של הניצוצות לשוב למקורם.

ג. ועד דאתינן להכא, יש להעיר על עניין נוסף במאמר זה. דהנה, בס"א מביא אשר "בדברי הימים[9] כתיב וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם גו'". היינו, שבניגוד למ"ש במלכים[10] אשר "ביום השמיני (שהוא יום כ"ב לחודש השביעי) שלח את העם ויברכו את המלך וגו'", מפורש בדברי הימים שביום כ"ג לחודש השביעי שלח המלך את העם. וממשיך בהמאמר: "ומבאר אדמו"ר הצ"צ בהגהותיו ללקו"ת ד"ה זה, שזה רמז ליו"ט שני של גליות (דיו"ט שני דשמע"צ הוא בכ"ג בתשרי)". ומקשה: "וצריך להבין, הרי בשמע"צ יש כמה ענינים, ומדוע הרמז דיו"ט שני דשמע"צ הוא בהענין דשלח את העם דוקא".

ומבאר בס"י (בהמשך להמבואר בהמאמר בארוכה), דכיון ש"ענין יו"ט שני הוא שגם יום שמצד עצמו הוא חול, עושים אותו ישראל ליו"ט (קדושה) . . לכן מרמז הכתוב הענין דיו"ט שני בשמע"צ דוקא, ובשמע"צ גופא בהענין דשלח את העם, כי ענין שלח את העם גו' הוא (כנ"ל בארוכה) הנתינת כח משמע"צ על כל השנה לעשות את עניני העולם (שמצד עצמם הם חול) לדירה לו ית'".

והנה, בפרש"י עה"פ (בדברי הימים שם) מיישב 'סתירה' זו (להנאמר במלכים) בכמה אופנים: א) "ביום ח' נתן להם רשות לילך לאחר החג ולמחר כשיצא החג אז הלכו כלם יחד". ב) "ביום ח' נתן להם רשות ושלח אותם היושבים בתוך תחום שבת וכל מי שירצה ליסע ולילך באותו היום באותו התחום, ולמחר שלח כל העם כלו" [ולאח"ז מביא פירוש נוסף מהבראשית רבה, עיי"ש].

ויש לקשר פירושים אלו עם המבואר לעיל בהמאמר (ס"י) שמעלת יו"ט שני של גלויות הוא שהוא תחתון ביותר, שלכן ביום זה הלכו (א) בפועל ולא רק קבלו רשות, (ב) הלכו גם הדרים במקום מרוחק (מחוץ לתחום שבת)[11].