בגיליון תתלז הבאתי את מה שמקשה בד"ה ויהי ביום השמיני (תרע"ה, תשל"ז), למה הי' צריך משה לקרוא לכהנים ביום השמיני, הרי כבר היו שם מז' ימי המילואים, וכמ"ש "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" (תל"ג).

והקשיתי ע"ז, דלכאורה בלילה שבין יום ז' לח' היו יכולים כבר ללכת לבתיהם, וא"כ מובן מה שהי' משה צריך לקרוא להם ביום ח'.

ובגליון תתל"ח ענה ע"ז אחד הכותבים דמלשון הפסוק (שם ל"ה) "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים", מובן שהז' ימים התחילו בבוקרו של יום א' ונגמרו בלילה שלאחר יום ז', דבקדשים הלילה הולך אחרי היום, וא"כ סוף יום השביעי הי' רק בבוקרו של יום השמיני, ומובנת הקושיא בהמאמרים, עכת"ד.

והנה מה דפשיטא לי' להנ"ל מלשון הפסוק דכאן הלילה הולך אחרי היום, הוא איבעיא דלא איפשטא בירושלמי, והוא ביומא פ"א ה"א (לג ע"א) וז"ל: "מילואים מהיכן למדו, מן הקרבנות או ממעשה בראשית, אין תימר מן הקרבנות הלילה הולך אחר היום, אין תימא ממעשה בראשית היום הולך אחר הלילה" ובפני משה שם "אין תימר ממעשה בראשית נלמד . . לילה אחרון אחר השבעה היו יכולין לצאת שכבר כלו, שהרי אחר יום הראשון התחילו למנות מן הלילה של יום השני ויום השני שהוא יומם ולילה וכן כולם, ונמצא בסוף יום השביעי כלו ימי הפרישה", ע"ש.

וא"כ לפי הצד הב' בירושלמי דנלמד ממעשה בראשית, לכאורה אין מקום להקושיא במאמרים, אבל זה אינו קושיא כ"כ שאפש"ל שהקושיא בהמאמרים היא לפי הצד הא', ובפרט שכ"ה המובן הפשוט של התיבות "יומם ולילה" שבפסוק (וכמו שהבין הנ"ל).

ובהמשך דבריו מביא הרב הנ"ל מה שפירש הרמב"ן דהאיסור לצאת בז' ימי המילואים הי' רק בשעת עבודה, והוא גם ציווי לדורות, ועד"ז כתב רבינו בחיי דפשוט שהיו יוצאים לצרכיהם (ועייג"כ ירושלמי שם "בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה, ולילה ליום, ובקרבן העדה שם שלא היו יושבים על פתח א"מ כל היום וכל הלילה אלא שהיו משלימין לבוא בסוף היום וישבו עד מקצת הלילה ובאו בסוף הלילה וישבו עד מקצת היום והיינו יומם ולילה דכתיב בקרא" (אבל ע' בפנ"מ שם שפירש באו"א)].

לפ"ז שוב אינו מובן הקושיא מהמאמר דהרי לא היו שם כל הזמן ממש.

ומתרץ דע"פ פשש"מ אין מקום לזה, כי יסוד שיטת הרמב"ן הוא מתו"כ שמפרש הפסוק שנאמר גבי כה"ג (אמור כא, יב): "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שהאיסור הוא רק בשעת עבודה ועד"ז מפרש האיסור לצאת בז' ימי מילואים. אבל רש"י באמור שם מפרש הפסוק "ומן המקדש לא יצא", באו"א - שהוא אזהרה לכה"ג שלא יצא אחר המטה, ומזה למדים, שכה"ג אינו מחלל עבודה כשהוא אונן, וא"כ לא ס"ל לרש"י כהתו"כ הנ"ל.

ולענ"ד, הוכחה זו אינה מוכרחת, דעיין ברמב"ן אמור שם שמביא את דברי רש"י וגם את הברייתא דתו"כ הנ"ל שלומד מהפסוק איסור יציאה בשעת עבודה, והוא מפרשם באופן דלא סתרי אהדדי, אלא דכולהו תלת (ב' הפירושים ברש"י והתו"כ) ענין אחד הם, עיי"ש, וא"כ אין כאן הוכחה שרש"י אינו מקבל דברי התו"כ.

ועוד מוכיח שם (הכותב) דרש"י לא ס"ל כן, מהא דרש"י מביא הדרשה עה"פ (ח, לד) "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם", דלמדים מכאן פרישה לכה"ג ז' ימים לפני יוהכ"פ; וכן לכהן השורף את הפרה. וכמו שבפרה ויוהכ"פ הי' פרוש כל הזמן, כ"ה גם בימי המילואים.

והמעיין בהסוגיא בתחילת יומא יראה ברור שלא הושוו פרישות אלו (מילואים, יוהכ"פ ופרה) לכל דבריהם, דע"ש בדף ד' דבפרישה דמילואים הזו על אהרן דם ובפרישות האחרות מזים מים (דפרה אדומה) ונכנסו מים תחת דם ובתוס' שם, דאסכתא בעלמא היא כל הדרשה שלמדים יוהכ"פ ופרה ממילואים, ולכן אין להקפיד אם נכנסו מים תחת דם [ועייג"כ ברמב"ם הל' עבודת יוה"כ פ"א ה"ג שכתב דהפרישה לפני יוה"כ, הוא "קבלה ממשה רבינו", ועד"ז כתב לגבי פרישה לפני שריפת הפרה, בהל' פרה אדומה פ"ב ה"ב, ומשמע מדבריו דס"ל דאין זה דרשה גמורה מה"ת, אלא קבלה היא. ועיי' מה דשקו"ט בזה בשד"ח מערכת ה"א, קל"א].

ושם בדף ה ע"א: דלר' יוחנן הפרישה במילואים הוא לעיכובא ולדורות היינו ביוהכ"פ אינו מעכב, כמבואר שם.

ובדף ו ע"א: דמה שצריך כה"ג לפני יוה"כ לפרוש גם מביתו (אשתו) אינו נלמד מימי המילואים אלא מטעם אחר הוא, ובתוספת ישנים שם דאהרן בימי המילואים לא הי' צריך לפרוש מאשתו.

ולפי פירוש התי"ו, קושיית הגמ' שם דיהי' מותר לביתו, היינו, שיהי' מותר לו ללכת לביתו שעה אחת להיות עם אשתו, ומה דאסרינן לי' היא רק מטעם שמא תמצא נדה, כמבואר בגמ' שם, וא"כ גם הנחת הכותב הנ"ל דבפרה ויוה"כ הי' הכהן פורש לביהמ"ק כל הזמן, אינו פשוט לכו"ע.

העולה מכ"ז, דהוכחותיו בשיטת רש"י דס"ל שהיו שם כל הז' ימים כל המעל"ע, אינם הוכחות. אלא שעדיין ניתן לומר בסברא דכ"ה הפירוש הפשוט בפשש"מ שהיו שם כל הזמן ממש (ומה שהיו צריכים לצאת לצרכיהם כדברי רבינו בחיי הרי זה דרך עראי ובאונס), ועייג"כ בשיחת פ' צו תשמ"ה, ומובן לפ"ז הקו' בהמאמרים.

ובגליון תתמ כתב הר"י קופרמן בענין זה והוא מתרץ על שאלתי דגם אם נימא דז' ימי המילואים נגמרו בסוף יום הז' בתחילת הלילה, פשוט שהיו צריכים להישאר שם עד מחר בבוקר, דכמו בפרה ויוה"כ הפרישה היא הכנה ליוה"כ ולשריפת הפרה ופשוט שלא יצאו לפנ"ז. עד"ז כאן הז' ימים הם הכנה ליום הח', ופשוט שלא יצאו לפנ"ז

והנה כבר הארכתי לעיל שלא הושוו פרישות אלו לכל דבר, דדנים בכל דבר לפי ענינו, ובענין זה חילוק גדול יש בין פרישה דמילואים ופרישה דפרה ויוהכ"פ.

דהפרישה דפרה ויוהכ"פ, הרי לא נפעל שום דבר מיוחד, בז' ימי הפרישה, וכל ענינם הוא הכנה ליוהכ"פ ולשריפת הפרה.

משא"כ בז' ימי המילואים, המעיין בפרשת תצוה מקיים ציווי ה' למשה ע"ד המילואים, יראה שלא הוזכר כלל שם, שצריכים לעשות משהו בכלל ביום השמיני. אלא בפשטות ז' ימי המילואים עצמם חנכו אהרן ובניו לכהונה, ומאז הם כהנים לכל דבר, ולא שהם הכנה ליום השמיני, שהוא יפעל חינוכם לכהונה, א"כ גם הפרישה בימים אלו הוא בשביל עצמם, כדי שיתחנכו אז לכהונה, ולא כהכנה ליום אחר (שמא"כ בפרה ויוה"כ שכל ה"ענין" הוא רק אחרי ז' ימי הפרישה, כנ"ל).

וע' ברמב"ן ריש פרשת שמיני שמבאר מה שלא הוזכר בציווי ה' למשה כל הענין הזה דיום השמיני, ולפירוש אחד הרי זה ענין שניתוסף ונתחדש אחרי חטא העגל. וזה בכלל לא הי' בה"תוכנית" המקורית של ימי המילואים.

ובכלי יקר ר"פ שמיני כתב "ויהי ביום השמיני, זה יום שמיני למילואים נראה מז' שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו. וזה אינו שהרי הכתוב אומר "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" ואע"פ שיום זה מילואים לחנוכת המזבח מ"מ מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח" (ואף דשטחיות לשון הברייתא ביומא ד ע"א לא משמע כן, מובן דזהו רק מה שמשווה אותם כל מה דאפשר, לצורך הדרשה. וכנ"ל מתוס' שם דכל הדרשה אסמכתא בעלמא היא, ולאו דוקא שהם שוים ממש במהותם, ולכל דבר).

וא"כ מובן שאין שום הכרח לומר שמצד תוכן הענין דהז' ימי המילואים היו חייבים להיות שם עד אחרי יום השמיני.

ולהוסיף דלא הוזכר בתורה מתי כן נאמר למשה ע"ד יום השמיני, ויתכן שהי' זה רק ביום ח' עצמו, וא"כ עד אז חשבו שהכל נגמר ביום ז' - ומה הכריחם להשאר עד יום ח' (אם לא נצטוו ע"ז בהחיוב דופתח אהל מועד תשבו וגו')?