בתניא פרק י"ד מביא שמדת הבינוני היא מידת כל אדם, משא"כ צדיק זהו "עולמך תראה בחייך ואין כל אדם זוכה לזה", ודומה לכהונה וכו', "ולכן אמר איוב בראת צדיקים". היינו שלכתחילה יש כאילו שיש להם נשמה גבוהה שיכולה להגיע לדרג' צדיקים, ומביא הוכחה מתיקונים "שיש בנשמות ישראל (היינו הנשמה כפי שהיא נשמה גם לפני התלבשותה בגוף ופעולת האדם) כמה מיני מדריגות חסידים גבורים מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו'".

ולכאורה מדוע לא מביא הוכחה מחז"ל שהזכיר בפ"א: "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", ומובן ופשוט שמדובר לא כפי שהן כבר בפועל צדיקים, אלא בנשמה, ואז הקב"ה פיזר את ירידת הנשמות האלו בכל דור, הרי שמצד הנשמה יש כבר חלוקה של צדיק.