בגליון האחרון - תתסד (ע' 30 ואילך), דן הרי"מ וואלבערג ביסוד הדין דיניקת דבר שיש לו מתירין, ואח"כ הוסיף וז"ל: "והנה בתניא מבואר שההפרש בין דבר האסור לדבר המותר הוא, דדבר האסור כיון שחיותו הוא מג' קליפות הטמאות לגמרי, וא"כ א"א להעלותו, א"כ הוא אסור וקשור בידי החיצונים. ודבר מותר פי' שאינו קשור אלא מותר, כיון שחיותו היא מקליפת נוגה שאפשר להעלותה.

"והנה לכאורה צ"ע, מהו המהות של הדבר האסור שנתבטל ברוב, האם עדיין יונק חיותו מגקה"ט, או האם הביטול פועל שעכשיו יצא מכלל איסור, ומכאן ולהבא כבר אינו יונק מגקה"ט אלא מקליפת נוגה.

"דלכאורה קצת דחוק לומר שבאמת נשתנה יניקת החיות של האיסור, דלפי"ז נמצא דכשנתבטל חד בתרי, נשתנה החיוב, ועכשיו מקבל מק"נ, ובאם אח"כ נודע איזו חתיכה היא הנבילה, א"כ ע"י הודעה זאת נשתנה חזרה מקור החיות של החפצא.

"אבל לאידך, אם באמת נשאר יניקת החפצא מגקה"ט, א"כ נמצא דהתורה אומרת שמותר לאכול דבר שיניקתו מגקה"ט. וצ"ב.

"והנה עכ"פ אי נקטינן שבאמת עדיין יונק מגקה"ט, ורק שמותר לאכלו, א"כ מובן בפשטות הביאור ב"עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", דכיון דסו"ס עדיין הוי "איסור", אף שמותר לאכלו מדין רוב, מ"מ עדיף לאכלו בהיתר, והיינו כשחיותו הוא מק"נ.

"אבל דא עקא, דבפשטות דבר שיש לו מתירין אינו איסור שחיותו הוא מגקה"ט, דא"כ, א"א להתירו (ורק בטבל שיש לו מתירין ע"י הפרשה, אפשר שיניקתו מגקה"ט), אלא הוא איסור זמני, כמו ביצה שנולדה ביו"ט, שאין הפי' שהביצה יניקתה מגקה"ט, משום שנולדה ביו"ט, אלא דיניקתה היא מק"נ, ורק מכיון שנולדה ביו"ט, יש איסור להשתמש בה ביו"ט (כמבואר בריש מס' ביצה הד' טעמים ע"ז), וא"כ שוב לא שייכי לומר ע"ז עד שתאכלנו באיסור". ע"כ, ונשאר בצ"ע.

ובהשקפה ראשונה יש לתמוה במה נסתפק, שהרי התורה היא בעה"ב על העולם, ואפילו בדברים הנוגעים לגשמיות ממש (כגון בהא דבתולי' חוזרין (ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח) וראה לקו"ש ח"ה ע' 128, חי"ד ע' 44, חכ"ח ע' 154 הע' 26 ובכ"נ).

ועאכו"כ כשמדובר (א) לגבי השפעות רוחניות (שהרי השפעת החיות ויניקתה אינם ע"י צינורות גשמיים וכפשוט), שאין כל חידוש בכך שהחיות משתנית. ובפרט (ב) שכל מהות ההשפעה מעיקרא תלוי' במה שהתורה קובעת (וראה בארוכה לקו"ת פר' קדושים ד"ה "כי תבואו" ס"ב).

ובפירוש יותר מצינו בלקו"ש חכ"א שיחה הא' לפר' קדושים ס"ה ואילך (ע' 106 ואילך), דשם מסביר הרבי כיצד יתכן שהאילן עצמו הוא היתר גם בשני ערלה (ערלה פ"א מ"ז), והפירות היונקים חיותם מן האילן יהיו חפצא של איסור (כמבואר לפנ"ז בהשיחה שהגקה"ט הוא איסור חפצא. עיי"ש), ואחר ג' שנים אינם חפצא של איסור (שהרי הם היתר).

ושם מחלק הרבי (ע"פ לשון אדה"ז בתניא שם) בין גוף וגשם האילן (שנשאר תמיד טהור), לחיות והכח שהאילן ממשיך בפירות, שזה פשיטא שיכול להשתנות, וכלשונו (בתרגום חפשי): אחר כך נשפע ונמשך באילן חיות חדש, שהפירות שלו (בשנה הרביעית) הינם לא רק טהורים ומותרים, אלא אדרבה - "קודש הילולים לה'". ע"כ. וכפשוט.

אמנם ראה בהערה 32 שם: "אבל צ"ע אם אפ"ל כן בכל איסורים זמניים, כי דוחק לומר שיש שינוי בחיות של אותו הדבר". עיי"ש.

ועדיין יש לחלק בין הנדו"ד לאיסורים זמניים.

ויש להוסיף ולהביא בזה מה שהעירני ח"א תיכף לפני הגשת החוברת לדפוס ממכתב של הרבי בנושא (אג"ק ח"ג ע' קסז ואילך אגרת תקטז), ועדיין לא הבנתיה כל צרכה, וז"ל:

"במ"ש בתניא פ"ו ואילך בשייכות הדצח"ם לק"נ או לגקה"ט - יש שתי חלוקות: שייכות הדבר מצ"ע, או שייכותו ע"י הפעולה שנעשית בו.

"מובן מאליו ששייכות זו השני' אינה אלא בחלק הדבר שהפעולה תופסת בו, ולמקום שהפעולה מקורה משם.

"דוגמא לדבר: מאכל היתר - ניצוץ האלקי המקיים ומחי' אותו הוא מסוג הניצוצות המתלבשים בק"נ. וכן הוא תמיד גם ביוהכ"פ. דפשיטא דאין מאכל יורד במדריגתו מפני קדושת יוהכ"פ.

"ולהיפך: מאכל האסור - ניצוץ המקיים ומחי' אותו הוא מהניצוצות המתלבשים בגקה"ט. וכן הוא תמיד וגם בשעת הסכנה.

" - ושני חילוקים עקריים בין ניצוצות אלו:

"א. ניצוץ שבק"נ יש בו "הרגש" שהוא ניצוץ אלקי, אף שהוא מצומצם, משא"כ ניצוץ שבגקה"ט נחשך לגמרי עד שנעשה ע"ד חתיכה עצמה נעשית נבלה...

"ב. ניצוץ שבגקה"ט נלקח ממקום גבוה ביותר, זאת אומרת, שנמצא בו כח תקיף יותר (היינו מסוג תקיפות יותר גדולה, וכמו תוקף הארי והשור ששונים באיכותם ולא במיעוט וריבוי) מכמו כח הניצוץ המתלבש בק"נ..." ע"כ. וראה שם שמאריך בכ"ז.