בליקוטי תורה פרשת ברכה (דף צ"ז עמוד ד') מאמר ד"ה מזמור שיר חנוכת הבית כו' ולא שמחת אויבי לי, מבאר אדמו"ר הזקן שבעת בריאת האדם המלאכים קטרגו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, ואח"כ בשעת מ"ת הודו, ובשעת חטא העגל ערבה שמחתם לפי שהמשכן מכפר על מעשה העגל, ולכן אמר דוד על בנין בית המקדש ולא שמחת אויבי לי הם המלאכים שקטרגו, והיינו שבנין בית המקדש הוא ענין אחד עם מעשה המשכן. והצ"צ כותב בהגה"ה בדף צח עמוד א', וז"ל: "וכה"ג הביא בספר ערכי הכינויים שחיבר בעה"מ ספר הדורות בערך אויב, ועיין בגמ' קידושין (דף ע"ב) "מאי את אויבים בשער" כו', ועיין בבראשית רבה פרשה נ"ד."

והנה תוכן הגה"ה זו הוא פלאי ואין לו לכאורה שום הבנה כלל. שהרי ענין זה דמלאכים נק' אויבים אינו נמצא כלל לא בגמ' קידושין דף ע"ב ולא בבראשית רבה פרשה נ"ד.

והנה המעיין בערכי הכינויים ערך אויב יראה שהמחבר הביא כמה וכמה כינויים בערך אויב: ת"ח, עשו ופרעה, אשה, ופעמים החיצונים נקראו אויבים, ומלאכים וז"ל: "אויב, ת"ח, אויבים בשער (קידושין פ"א (פרק א'))", וכוונתו לגמ' קידושין (ל, ב) מאי את אויבים בשער אמר ר' חייא בר אבא אפי' האב ובנו והרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה כו'", וממשיך בעל ערכי הכינויים "עשו, ופרעה מכילתא בשלח דף טז עמוד א' . . אשה גם אויבי איש אנשי ביתו זו אשתו בראשית רבה פרשה נ"ד . . ובאידרי מלאכים נקראו ג"כ אויבים". כלומר שהמראי מקום לגמ' קידושין הוא מקור לכך שתלמידי חכמים נקראו אויבים, והמקור שאשה נקראת אויב הוא בבראשית רבה פרשה נ"ד, ואת ב' מראי מקומות אלה מעתיק הצ"צ – אף שאין לו שום קשר לעניננו, (וזאת בנוסף לכך שגם ציון הדף אינו מדוייק) ואילו המקור העיקרי, שמלאכים נקראו אויבים לא מעתיק הצ"צ כלל!

אולי הי' אפשר לומר שהיות והספר ערכי הכינויים לבעל סדר הדורות לא הי' מצוי כ"כ בזמן הצ"צ (שלא כהמק"מ (מקדש מלך) והרמ"ז וכיו"ב שאליהם ציין הצ"צ, כי היו מצויים תחת ידי החסידים כמובן מהקדמת כ"ק אדמו"ר האמצעי לשו"ע אדמוה"ז), ולכן העתיק הצ"צ הלשון בקצרה וכתב כך: "וכה"ג הביא בספר ערכי הכינויים שחיבר בעה"מ סדר הדורות בערך אויב, ת"ח, בגמ' קידושין (דף ל' ע"ב ) מאי את אויבים בשער כו', אשה בבראשית רבה פרשה נ"ד, מלאכים נקראו אויבים. והמעתיק לא הבין את קשר הענינים דת"ח ואשה להמבואר בהמאמר, ושינה בשניהם. דבמקום המילים ת"ח ואשה כתב, ועיין. וכמו"כ נשמט ציון דף ל' (או שנשמט בטעות, או מפני שלא הבין הקשר דמאמר הגמ', להמובא בהמאמר דמלאכים נקראים אויבים) והשאיר רק הע"ב, וכוונתו (דהמעתיק) למאמר הגמ' בדף ע"ב עמוד א' "...הראני חברין דומין למלאכי חבלה . . הראני תלמידי חכמים שבבבל דומין למלאכי השרת", וחשב שאולי לזה התכוון הצ"צ בכתבו ת"ח (או אולי כתב הצ"צ פ"א וכוונתו לפרק א' (כמו שהוא בערכי הכינויים) והמעתיק לא מצאו שם וכתב ע"ב) ואת סוף המוסגר היינו המילים "מלאכים נקראו אויבים" השמיט, כי להבנתו כבר כתב זה הצ"צ בגוף המאמר, ועם שני מקורות, ובמילא הר"ז כפל הלשון, והשמיטו.

אבל כמובן שזהו דוחק גדול, ופלא הדבר שאף אחד אינו מעיר ע"ז. ואבקש שמי שיש לו גישה להכתבי יד דהלקו"ת לעיין ולהעיר בזה.