בתחילת ההמשך דר"ה התש"י (תרצ"ב) ישנו דבר פלא בהעתקת לשון הגמ' בר"ה בנוגע לר"ה שחל בשבת הדורש ביאור לפענ"ד, וז"ל: "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ומפרש בגמרא מנה"מ לחלק לענין תקיעת שופר בין שחל ר"ה בחול לכשחל להיות בשבת, דביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הנה במדינה אין תוקעין א"ר חמא בר' חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כג, כד) שבתון זכרון תרועה (ולא תרועה ממש אלא מקראות של תורה יאמרו - רש"י) וכתוב אחד אומר יום תרועה יהי' לכם, לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול, ורבנן הוא דגזור בי' (ביו"ט שחל להיות בשבת שלא יתקעו בשופר, וטעמי') כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתק"ש גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר". ע"כ לשון המאמר הנוגע לעניננו.

ולכאו' אינו מובן כלל איך אפשר לחבר בין ההו"א והמסקנה בחדא מחתי דהרי זה שהמקור לכך שאין תוקעין בשבת הוא מהפסוק זכרון תרועה הוא הדעה שהובאה בתחלת הסוגיא וע"ז הקשו בגמ' כמה קושיות ולכן פירשו באופן אחר "אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה" דהיינו שבאמת מדאורייתא כן צריך לתקוע אלא שרבנן גזרו שמא יעבירנו, ואיך אפשר לחבר ביחד את הלימוד מהפסוקים עם הגזירה דרבה כמו שנראה מלשון המאמר שמביא את הלימוד מזכרון תרועה ותיכף ממשיך "ורבנן הוא דגזור בי' כדרבה"?

[ואמנם יש את דעת הירושלמי שגם למסקנא סובר שזה שאין תוקעין בשבת הוא מצד הלימוד מהפסוקים הנ"ל אבל בש"ס בבלי מבואר דהטעם הוא משום דרבנן גזרו, וראה גם בתחלת ההמשך דר"ה רנ"ט שמביא דבגמ' נמצא הרמז דמה"ת אין תוקעין וכ"ה במד"ר אמור ובירושלמי ר"ה, אך ממשיך שם "אבל באמת לא קיי"ל כן, אלא דמדאורייתא מצוה לתקוע בשופר גם בר"ה שחל בשבת אף במדינה ורק משום גזירה דרבה נדחה תק"ש כו', ואילו במאמר דידן לא נראה כלל ד"דבאמת לא קיי"ל כן"?]

והנה בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל בסוגיא שם הביא חידוש מדברי התניא רבתי (וכ"ה גם בשבלי הלקט) ומדבריו נראה שכן חיבר דין הלימוד מהפסוקים והגזירה דרבה, שכתב שיש מקשים "למה לי גזירה דרבה הא תרי קראי כתיבי יום תרועה וזכרון תרועה ומוקמינן חד בשבת וחד בחול, ומתרצים דרבה גופי' מפרש להו לקראי ואמר מאי טעמא אמר קרא זכרון תרועה משום דשמא ילך אצל בקי" והיינו דגם למסקנא ילפינן מהכתובים דאין תוקעין בשבת, ומה שאמרו בגמ' דהוא משום גזירה דרבה הוא ביאור ונתינת טעם לדין התורה, שזהו מצד "שמא יעבירנו". ולכאו' הי' אפשר לומר דבמאמר הנ"ל נוקט בשיטה מחודשת זו.

אך באמת א"א לומר כן דמלבד שהא גופא צ"ב מדוע נקט כאן דלא כהמבואר בכל הדרושים דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דזה שאין תוקעין הוא רק מדרבנן (וראה במכתבים שנדפסו בלקו"ש חי"ט עמ' 540 ואילך להגר"י מעסקין שרצה לבאר ולדייק בהמשך דר"ה תש"ג שמן התורה אין תוקעין וכדעת הירושלמי, והרבי דחה את זאת מכל וכל, שכן כתבו בפירוש "האדמורי"ם שקדמו לו" שהוא רק מדרבנן, ע"ש), הנה גם מהמאמר דתש"י עצמו מוכח דלא ס"ל כן, שהרי ממשיך שם בהשאלה הידועה "מה ראו חז"ל לעקור מ"ע דאורייתא משום חשש גזירה בעלמא", ואם נסבור כהראשונים הנ"ל הרי אין כאן כלל עקירת מצוה מהתורה, שהרי התורה עצמה אמרה שלא לתקוע בשבת, וחכמים רק דרשו טעמא דקרא שהוא מצד שמא יעבירנו.

ואוי"ל בדא"פ ע"פ מה שראיתי בס' קרבן ראשית על ר"ה להרי"ל מרגליות (נדפס לראשונה בשנת תקל"ח בהסכמות נלהבות מגדולי הדור ההוא כהנו"ב ועוד) שלומד דמה שהגמ' הקשתה על הלימוד מהפסוקים, זהו בהו"א כשהבינו שהמ"ד שם בגמ' שהביא את הלימוד הנ"ל סובר שהתורה באה לאסור את התקיעה בשבת וע"ז הי' קשה לגמ' וכמבואר שם בגמ' הקושיות ע"ז, אבל באמת גם למסקנא עדיין ישנו לימוד מהסתירה בפסוקים שכאן כתוב "תרועה" וכאן "זכרון תרועה" רק שלמסקנא הלימוד מהפסוק זכרון תרועה לא בא לאסור את התקיעה בשבת אלא לומר שבשבת אין חיוב לתקוע "ואם תרצו תאמרו פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות במקום התקיעה", והגזירה דרבה באה ואסרה לגמרי את התקיעה בשבת. ובזה הוא מרויח ג"כ ישוב לקושיא (שכבר עמדו עלי' המפרשים - ראה גם בלקולוי"צ אגרות קודש עמ' רפט שני ביאורים ע"פ נגלה) מה נעשה למסקנת הגמ' בסתירת הפסוקים, ולהנ"ל א"ש.

וממילא לפי"ז אוי"ל (לחומר התמיהה) שגם במאמר דידן נקט כן, שמדאורייתא בשבת אין חיוב דוקא לתקוע אלא אפשר גם לצאת י"ח באמירת הפסוקים אבל בודאי שגם בתקיעה יש קיום מ"ע, ולכן שייך עדיין לשאול את השאלה בהמאמר מה ראו חז"ל לעקור לגמרי ולאסור התקיעה בשבת שגם "צדיקים גדולים וטובים" שרצו לתקוע ולפעול את כל הענינים ע"י תקיעה הנה עכשיו כשחז"ל גזרו ע"ז אינם יכולים לתקוע, ונמצא שחז"ל עקרו לגמרי את ענין התקיעה בשבת, ואע"פ שהתורה לא חייבה לתקוע בשבת לפי שיטה זו וכנ"ל, אבל כאשר (רצו ו)תקעו קיימו את המ"ע ונמשכו כל הענינים הנעלים הקשורים בזה וחז"ל בגזירתם עקרו את האפשריות הזאת לגמרי, וע"ז היא השאלה במאמר דידן [ואמנם עדיין צ"ב טעם השינוי במאמר דידן מהמבואר בד"כ בכל הדרושים אבל לכה"פ נת' בדברנו היסוד ע"פ נגלה לאופן שבו הובאה סוגית הגמ' במאמר שהוא בודאי לא כפשטות הדברים ולא כהמבואר בשאר הדרושים וע"ז נת' בדא"פ מה שביארתי לעיל].

וכאן המקום להעיר שבא' מהאגרות הנ"ל בלקו"ש חי"ט כותב הרבי "ומ"ש אני לעיין בפני יהושע רפ"ד דר"ה הוא מפני שנמצא שם דבר פלא שכנראה סבירא לי' שגם להש"ס בבלי יש מקום לפרש דגם מן התורה אין לתק"ש בשבת אשר לע"ע לא מצאתי לו חבר בזה".

ולכאו' צ"ע ממה שהוזכר לעיל שגם התניא רבתי וגם השבלי הלקט ס"ל "דגם מן התורה אין לתק"ש בשבת" וכנ"ל ואיך כותב רבינו שלא מצא חבר להפנ"י בזה?

ואמנם יש חילוק בטעם הדברים בין הפנ"י שסובר שיש איסור בעצם התקיעה (ע"ש בדבריו) לבין הראשונים הנ"ל שפירשו דכל הטעם שמדאורייתא אין תוקעין הוא מצד הגזירה דשמא יעבירנו, אבל במכתבים הנ"ל לכאו' לא נוגע הטעם דכל הדיון שם הוא רק האם זה שאין תוקעין מדאורייתא הוא רק שיטת הירושלמי או שיש מקום לומר כן גם בשי' הבבלי, וע"ז מעיר שהפנ"י "כנראה סבירא לי' שגם להש"ס בבלי יש מקום לפרש דגם מן התורה אין לתק"ש בשבת", וע"ז כותב הרבי שלא מצא לו חבר דהיינו שמלבד הפנ"י נראה מכל המפרשים דלבבלי אין לפרש שזה שאין תוקעין בשבת הוא מן התורה, והרי בראשונים הנ"ל נראה ברור שפירשו כן בש"ס בבלי (דהרי בירושלמי לא הוזכר כלל הגזירה דשמא יעבירנו)?!

[דא"ג זה שדברי הראשונים הנ"ל היו למראה עיני רבינו לפני כתיבת המכ' הנ"ל מוכח (אם בכלל צריך ראיות ע"ז) מכך שענין זה כבר הובא בס' 'הבמועדים בהלכה' וכמה שנים לפני המכתב הנ"ל כבר העיר רבינו למחברו הגרש"י זוין אודות מאמרו על ר"ה שחל בשבת שבס' הנ"ל ששם הובאו דברי הראשונים הנ"ל. וצ"ע.]