בתניא פרק כז כתב רבנו הזקן: "ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם . . וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש . . הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל. ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד . . ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה. א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הס"א בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא ע"י הבינונים. וז"ש הכתוב ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מטעמים לשון רבים שני מיני נחת רוח . . וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים אחד ממאכלים ערבים ומתוקים והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש" וכו'.

ובפרק כח כתב רבנו הזקן: "ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה. אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה, אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה. ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית, וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו ערל רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו. ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו", עכ"ל.

ויש להבין:

א) מדוע ב' הדברים והעצות של 'בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא' [שבפכ"ז] ושל 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' [שבפכ"ח] לא כותבם ביחד בפרק אחד יחדיו, והלא הפתרון אחד הוא לשניהם, והיינו לדחות ולהתעלם מהמחשבה רעה לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש וכו', ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו וכו', שע"י כל זה אסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'.

וכמו שעשה כן בפרק כו (בנוגע לבעיה אחרת) שכתב: "אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפי' לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א" וכו' – עד"ז הו"ל להכליל ב' הפרקים [כז-כח] בפרק אחד, שהרי הפתרון לכאורה אחד הוא לשניהם והיינו לדחות ולהתעלם ממחשבות הרעות והזרות?

ב) מדוע לא נאמר בפרק כח הך שאם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה שכשהוא מסיח דעתו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. וכמו אמרו רז"ל , ורק מסתפק לומר שמקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו וכו'?. - ודוחק גדול לומר שסמך כאן על מה שכבר כתב זאת למעלה בפרק כז, שאם כך הרי קשה כנ"ל דהו"ל להכליל ב' הפרקים [כז-כח] בפרק אחד, שהרי פתרון אחד הוא לשניהם כנ"ל, כמו שעשה בפרק כו הנ"ל.

ג) מדוע בפרק כז לא נאמר הך דמקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה וכו'?

ד) מדוע בפרק כז לא נאמר הך דהמתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו?

ה) מדוע בפרק כז לא נאמר הך עצה שאם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו?

ו) מדוע רק בפרק כח מזהיר שאל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה - מדוע אינו מזהיר על זה בפרק כז?

ז) בפרק כח נאמר 'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות' משא"כ בפרק כז נאמר רק 'הרהורים רעים ותאוות רעות', ואינו מזכיר מחשבות זרות?

ח) מדוע בפרק כז עושה פירוט 'הרהורים רעים ותאוות רעות' משא"כ בפרק כח כוללם יחד 'הרהורי תאוות' ומשמיט 'תאוות רעות'?

ט) בפרק כח כותב 'הרהורי תאוות' בלבד בלי 'רעות' משא"כ בפרק כז כותב 'הרהורים רעים ותאוות רעות'?

י) מדוע בפרק כז נאמר ג' פעמים איפה נופלים לו ההרהורים: 'שנופלות במחשבתו', 'שנופלות לו במחשבתו', 'שמדחהו ממחשבתו', ולא כתב 'שנופלות לו' בלבד כמ"ש בפרק כח: 'אם נופלים לו הרהורי וכו' בלי 'במחשבתו'?

יא) הרה"ת ר' דניאל נפתלין שי' העירני לדייק, שבפרק כז נאמר: "יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר" וכו' ובפרק כח נאמר: "אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהןכרגע", מדוע רק בפרק כח נאמר 'כרגע' ולא בפרק כז?

יב) בפרק כח מתחיל ב'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' ואח"כ בהמשך דבריו אומר ט' פעמים רק 'מחשבה זרה' ומשמיט הך ד'הרהורי תאוות'?

יג) בתחילת פרק כז כתב: "הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא". ולכאורה תיבות 'שלא בשעת העבודה' מיותרות הן, והול"ל מיד: "הנה אם נופלות לו בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא", ותו לא. – וכמו שכתב כך בפרק כח: "ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' ואינו מקדים כלל 'שלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא" לפני 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה'.

יד) מדוע בתחילת פרק כז כתב: "הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה" מבלי לפרט דמיירי מהעבודה 'בתורה או בתפלה בכוונה' כמ"ש בפרק כח?

והנראה בזה לבאר בהקדם מה שיש לחקור בהך ד'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה'[מכותכג, ב. קידושין לט, ב]: הנה פשוט הדבר שאין הכוונה שישב סתם ולא בא לפניו שום דבר עבירה, דע"ז כמובן אין שום שכר, אלא דמיירי שבא דבר עבירה לידו וכפה את יצרו ולא עבר, וכמ"ש רש"י בקידושין שם. אלא דיש לחקור היכא שההרהור עבירה אמנם בא לידו אבל הוא באותו רגע עסוק ומרוכז ומונח כל כך באיזה דבר וענין עד שאינו מסוגל לקלוט שום מחשבה אחרת (ולא משנה איזה מחשבה שיהיה), האם גם אז נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה או לא?

ונראה דכיון דבמצב כשהאדם אינו יכול לקלוט שום מחשבה אחרת [כגון שהוא עסוק ומרוכז ומונח בלספור שטרות כסף למשל] אזי גם אם נופלים לו 'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות' והוא מסיח דעתו מהן כרגע [כיון שהן מטרידות ומפריעות לו בדבר שהוא מונח ומרוכז בו כעת], אזי אין נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, כיון שלא כפה כאן היצר שע"ז נותנים השכר, וזה בעצם דומה להך שמעיקרא לא בא לפניו דבר עבירה דע"ז כמובן אין שום שכר.

והיינו דיש ב' סוגי היסח הדעת: א] בזמן שהאדם אינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואז אם נופלים במחשבתו איזה הרהור רע ורוצה להפטר ממנו, אזי [לאחר שבדק איזה הרהור נכנס למחשבתו] יוצא לקרב במלחמה להאבק עם אותו ההרהור כדי לדחות ולגרש אותה מיד ממחשבתו. ב] בזמן שהאדם טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואז אם נופלים לו במחשבתו איזה הרהור (שלא יהיה) שמטרידו מאותו הענין שהוא מרוכז ומונח בו כעת, אזי הוא מיד מתעלם ממנו כרגע [עוד טרם שבדק אפילו איזה סוג הרהור היא ו]עוד לפני שבכלל נקלט ההרהור הזה במחשבתו אינו מתייחס אליו מעיקרא כלל ולא משיב לו מטוב ועד רע ועושה עצמו כחרש לא שומע, וכלשון רבנו הזקן: "ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו".

ומעתה י"ל שענין הב' הנ"ל זהו הענין דמיירי בפרק כח, שאם 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' נופלים לו 'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות' אזי באמת ע"י שמסיח דעתו מהן כרגע אינו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו', ובעצם אינו מקיים לאו זה, ואינו בכלל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה', מחמת שמסיח דעתו מהן בגלל שהוא טרוד ומרוכז ומונח ב'העבודה בתורה או בתפלה בכוונה', ולכן אין מקום לשום מחשבה אחרת זולתה, כיון שמחשבתו כבר תפוסה בהעבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ובודאי שלא משיב לו מטוב ועד רע ועושה עצמו כחרש ולא שומע, ומקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם הוא כך שלא משיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק עושה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתוב'העבודה בתורה או בתפלה' [עד"מ בענין ספירת שטרות הכסף הנ"ל שאם מבלבלים אותו אזי אדרבה מוסיף אומץ בכח כוונתו בספירת הכסף].

משא"כ בפרק כז מיירי גבי אדם שאינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואז אם נופלים במחשבתו איזה הרהור רע ורוצה להפטר ממנו, אזי [לאחר שבדק תחילה איזה הרהור נכנס למחשבתו] יוצא לקרב במלחמה להאבק עם ההרהור הזה כדי לדחות ולגרש אותה מיד ממחשבתו. ואזי באמת ע"י שמסיח דעתו ממנה מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו' ושפיר מקיים לאו זה, והוא בכלל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה', מחמת שמסיח דעתו ממנה בגלל ש"זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל. ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא, וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'".

הנה במה שאמרו רז"ל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה', י"ל ד'ישב' הכוונה היא [מלבד 'נמנע'] ש'יושב' [במשנה דמכות הנ"ל הלשון היא: "היושב ולא עבר עבירה"] פנוי ואינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין וכו', אבל 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' שהוא טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין אז אינו בגדר 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה'.

ואם כנים הדברים הנ"ל מתורצים היטב כל השאלות והדיוקים הנ"ל:

א) ע"פ כל הנ"ל לא יתכן להכליל בפרק א' את מה שנאמר בפכ"ז ופכ"ח, כיון שהם בעצם ב' דרכי פעולה ועצות שונים, דבפרק כז מיירי גבי אדם שאינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, וע"י שמסיח דעתו מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו'. משא"כ בפרק כח מיירי בזמן שהאדם טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואינו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו' כנ"ל, ואינו דומה להך דבפרק כו הנ"ל.

ב) בפרק כח אינו מקיים הלאו דולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו', ואינו בכלל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה' כנ"ל.

ג) בפרק כז אינו מקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו וכו' כיון שאינו מתעלם ועושה עצמו כחרש וכו', אלא שלוחם מלחמה לגרש את ההרהור רע ממחשבתו וכו' כנ"ל.

ד) בפרק כז יש באמת מאבק ומלחמה שלוחם נגד ההרהור רע.

ה) עצה זו לא שייך לפכ"ז כי זה לא מפריע בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ואדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וגו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש. וגם בפכ"ח כיון שזה מפריע בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה, שזה אינו בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא.

ו) רק בפכ"ח יכול להיות הוי אמינא אודות לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כי הוא נמצא אז במצב מרומם בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, משא"כ בפכ"ז דמיירי שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אז אין אפילו הוי אמינא לזה.

ז) אינו מזכיר בפכ"ז 'מחשבות זרות' כי הגדר של מחשבה זרה הוא שהוא זרה להמחשבה שהוא עוסק ומרוכז ומונח בו כעת, ויכול להיות אפילו מחשבה טובה מאד, כגון מחשבה של תורה בעת התפלה היא 'זרה' ומפריע לכוונת עבודת התפלה כידוע, וכאן הרי מיירי שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, וא"כ זה לא נחשב [תמיד] למחשבה זרה, ואדרבה במצב כזה זה נחשב אפילו למחשבה טובה.

ח) ב'מ"מ ליקוט פירושים' על תניא (ע' תקכ) מביא מהלקח והליבוב: "מהרהורים רעים: אף שלא עלה בדעתו לעשותו. ותאוות רעות שמתאוה להם." עכ"ל – וזה שייך לפכ"ז דמיירי שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, משא"כ בפכ"ח דמיירי בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אז לא שייך זאת לפיכך משמיט 'תאוות רעות'.

ט) בפכ"ח מיירי בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה ואז מפריעות לא רק הרהורים רעים ותאוות רעות אלא גם המחשבות הזרות (והטובות), ולכן לא חשוב להדגיש שם 'רעות' דוקא, משא"כ בפכ"ז מדגיש 'רעים' 'רעות' כי רק באלו מקיימים הלאו דולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו'.

י) בפכ"ז ההרהורים נופלים ונכנסים לו במחשבתו [כי הוא פנוי ואינו עסוק ומונח במחשבה אחרת], רק ברגע שנכנסו במחשבתו הוא בודק איזה הרהור נכנס, ואם היא רעה מיד נלחם נגדה ומגרשת אותה ממוחו ולכן נאמר 'במחשבתו', משא"כ בפכ"ח דמיירי שהוא מונח בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ואזי ההרהור מעיקרא אפילו לא קונה שביתה במחשבתו ומתעלם ממנה, כי המחשבה כעת תפוסה ועסוקה בהעבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ולכן לא נאמר שם 'במחשבתו'.

יא) בפכ"ז לא נאמר 'כרגע' כי הדחיה אינו כ"כ מידית כי ההרהורים בתחילה נופלים ונכנסים לו במחשבתו [כי הוא פנוי ואינו עסוק ומונח במחשבה אחרת], רק ברגע שנכנסו במחשבתו הוא בודק איזה הרהור נכנס, ואם היא רעה מיד נלחם נגדה ומגרשת אותה ממוחו, משא"כ בפכ"ח דמיירי שהוא מונח בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ואזי ההרהור מעיקרא אפילו לא קונה שביתה במחשבתו ומתעלם ממנה כרגע ולכן נאמר 'כרגע'.

יב) בפכ"ח עיקר ההפרעה היא כל המחשבות [הרעות וגם הטובות] שהם זרות ומפריעות לריכוז בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ולכן מדגיש בעיקר אודות ה'מחשבות זרות'.

יג) הגדר של 'בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא' יכול להיות בב' אופנים: א) שטרוד ומרוכז ומונח בעסקיו ודרך ארץ, ואז זה דומה למ"ש בפכ"ח שמעיקרא מתעלם מכל ההרהורים. ב) שאינו טרוד ומרוכז ומונח בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, ולכן מקדים 'הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה' לפני 'אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא' לאשמעינן דמיירי שאינו טרוד ומרוכז ומונח בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא.

יד) כי 'שלא בשעת העבודה' כולל גם עניני עסק ודרך ארץ וכהאי גוונא [כנ"ל אות יג], ולכן לא כתב בהדיא 'בתורה או בתפלה בכוונה' כי זה לא מוגבל רק לזה דוקא. וא"ש.