שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'
בגליון העבר (ע' 40) כתב הרב פ. ק. שי' שלא הבין את קושייתי בענין יראת העונש, וזה לשונו:
"אני בער ולא אדע, למה להם להביא ממרחק לחמם, והרי הקושיא הנ"ל יכולים להקשות בשובה רנ"ט גופא, הרי גם שם מביא פסוקים המזהירים על יראת העונש, וא"כ יכולים לשאול אותה השאלה ששואלים על הרמב"ם כי איך יכול להיות מ"ע על יראת העונש, אם זהו לא טוב דקדושה?" עכ"ל הרב הנ"ל.
אמנם לדידי פשוט שיש חילוק גדול בין מה שהוא מצוה למה שמצינו פסוקים ומאמרי חז"ל המזהירים לבחור את הרע במיעוטו, וכמ"ש בד"ה שובה שיותר טוב להמנע מהעבירה מחמת יראת העונש, מלעשות את העבירה ח"ו.
והחילוק הוא בשנים: א) מצות יראת ה' שמנו הרמב"ם והחינוך וכו' היא (כלשון החינוך במצוה תלב) מצוה ה"נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם", ולא רק לאלו שהם נזקקים לרע במיעוטו. משא"כ הפסוקים ומאמרי חז"ל יכול להיות שהם מכוונים לאישים מיוחדים ולמצבים מסויימים; ב) מעשה המצוה מוכרח להיות טוב דקדושה וכמאמר "אקב"ו" (ועד ששקו"ט באחרונים לגבי מצות יראת ה' אם אפ"ל בבית המרחץ וכיו"ב. ואכ"מ), משא"כ עצות והדרכות המצויים בתושב"כ ושבע"פ, וע"ד מאחז"ל (פסחים נ, ב) "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ שלא לשמה" שמחשבת וכוונת שלא לשמה בוודאי איננה מטוב דקדושה וכמפורש בדוכתי טובא, [ודוגמא קיצונית מזה הוא הא דקיי"ל (חגיגה טז, א) "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" דפשיטא דאין כאן לא מצוה ולא נדנוד מצוה. [וראה גם ב"ש אהע"ז ר"ס כ"ג. ואכ"מ].
ועל כן שאלתי דאם כן, כאשר האדם "ירא [מ]ביאת ענשו" שעל זה נאמר "את ה' אלהיך תירא" - דהיינו שהוא מצוה מלשון צוותא וחיבור וכו', איך אפ"ל דאין בזה טוב דקדושה כלל.
בסגנון אחר: כתב החינוך שם ד"מי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה". וכאן הבן שואל: כאשר האדם מתבונן בזה שהקב"ה 'ישיב לו נקם כפי רוע מעשיו', האם הוא עושה דבר טוב? - טוב דקדושה ממש!
Download PDF