ואכן כך הי' בסוף כאשר ראה מרע"ה איך שפרעה הרשע אמר "תכבד העבודה על האנשים ונרפים אתם נרפים" וגו' וכאשר ראה משה את גודל הצרות מיד נכמרו רחמיו על אחיו בנ"י ישראל, ובא בתערומות להקב"ה וקרא מעומק לבבו "למה הרעותה לעם הזה" וגו' אמר לו הקב"ה, "הלא אמרתי לך שתתחרט, א"כ אכן חזרת בך ואתה מתחרט על מה שבקשת ממני לגמור כאן את כל הבירורים של הרפ"ח ניצוצין א"כ יהיו מוכרחים להשתעבד בשאר גלויות" ועי"ז (שמות ו, א) "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" וכותב רש"י "העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ" ע"כ.

וכאן כבר נרמז למשה שלא יוכל להכניסם לארץ כי מכיון שאמר "למה הרעותה" והוצרך הקב"ה להפסיק את השיעבוד מיד, ונמצא שנשארו פ"ו ניצוצות שלא התבררו עדיין והוצרכו להשתעבד בשאר גלויות בכדי לברר אותם הפ"ו נצוצין שנשארו, וא"כ ע"כ לא הי' אפשר כבר למשה להכניסם לארץ כי אילו הכניסם מרע"ה ובנה להם את בית הבחירה אז כבר לא הי' חרב ולא הי' אפשרות להיות עוד גלות, וכדאי' בגמרא סוטה ט, א: "משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם" וכו' וד"ל, עיי"ש. וע"כ נגזר כאן על מרע"ה שלא יכניסם לארץ וד"ל.

ולמרות כ"ז "ועם כי דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה" (רש"י על הפסוק "וידבר אלקים אל משה" וגו') קרוב הדבר שמשה רבינו פעל בטענותיו, כי מיד אחרי זה התחילו המכות לבוא על מצרים ופסק השיעבוד והתחיל הגאולה. (ומכ"ז רואים את גודל אהבת ישראל של משה רבינו כי מסר נפשו ממש עליהם.)

ובזה יובן טעם גודל התשוקה אצל מרע"ה ליכנס לארץ עד שהתפלל תקט"ו תפילות כמספר "ואתחנן" ובקש "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ואת ההר הטוב הזה והלבנון" ורצה לבנות את בית הבחירה כדי שלא יהי' עוד גלות, וז"ש "ואת ההר הטוב הזה והלבנון" שמרמז על בהמ"ק (עיי' רש"י שם) עד שאמר לו הקב"ה, "מה אתה מתחנן כ"כ הרבה להכניסם לארץ? הלא ידעת ש"רב לך" כלומר יש לך רק ר"ב ניצוצות א"כ נשארו עוד פ"ו ניצוצות להשלים את הבירורים א"כ א"א לך להכניסם לארץ כי אלו הפ"ו ניצוצות יתבררו ע"י מלכא משיחא דוקא. וא"כ "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה." כי הלא אתה בעצמך הסכמת לזה עדיין במצרים ואין לך עוד מה להתאמץ בתפילה.

ועכשיו מובן לנו כבר בטוב טעם מהו הקשר במילים רב לך למה שנאמר למעלה מזה "ואתחנן אל ה'" וגו', ובזה ג"כ מובן למה מביא אדה"ז בתו"א את שני הפסוקים של "וגם ערב רב עלה אתם" וגו' ופסוק "רב לך" ביחד כי שניהם עולים בקנה אחד, וד"ל.

ויומתק מה שמרומז שם בבעל הטורים על "ורוח א-לוקים מרחפת" זה רוחו של משיח, כי הבירורים של הרפ"ח ניצוצין יושלמו ע"י משיח בן דוד דוקא כנ"ל, וכך עלה במחשבה מיד בתחילת הבריאה, ודו"ק.

(ועוד י"ל בד"א שמרע"ה לא התפלל לבטל הגזירה של "לא תעבור את הירדן הזה" כי ידע עכשיו שכבר נגזרה הגזירה על זה כבר משעת יצ"מ, והוא רק התפלל שימחול לו הקב"ה על אותו עון של "שמעו נא המורים וגו' ויען לא האמנתם בי" וגו' וע"ז אמר לו הקב"ה "רב לך" וגו' אין לך מה להוסיף להתפלל ע"ז כי כבר מחלתי לך, אבל הגזירה במקומה עומדת.)

וא"ת לכאורה הרי כאשר הקב"ה אמר "א-הי' אשר א-הי'" ורמז כבר אז שזה לא יהי' גלות האחרון זה ושיצטרכו בנ"י לגלות עוד פעם, א"כ הרי כבר אז נגזרה הגזירה של "לא תעבור את הירדן הזה", כי הי' בלתי אפשרי למרע"ה להכניסן לארץ ישראל וכנ"ל, ולמה לא רמז לו הקב"ה אז שלא יכנס לארץ ישראל? ומדוע המתין עד שאמר "למה הרעותה"?

ולתרץ את זה י"ל בד"א בב' אופנים. א. כי לפני זה כתוב (ג, ח) "וארד להצילו וגו' ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ זבת חלב ודבש" וגו', להצילו ולהעלותו דייקא, ולא כלל מרע"ה עמהם ועדיין לא כתוב, ובמילא עדיין לא ידעינן בכלל שמרע"ה צריך להביאם לארץ ישראל, א"כ אין מקום לגזור גזירה שלא יכניסם לארץ שהרי לא עלה בדעתו אפי' שהוא יכניסם. אבל אחרי כן כשכתוב (שמות ג, יז) "ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני החתי והאמורי וגו'" אעלה אתכם דייקא, כי כבר כלל את מרע"ה עמהם לביאת הארץ, ואז כבר שייך לגזור את הגזירה שלא יביאם לארץ כו' ודוק.

ב. כי לפי מה שנתבאר לעיל, כל זמן שלא אמר "למה הרעותה" הי' בדעתו של מרע"ה לגמור את עבודת הבירורים פה במצרים ולא יצטרכו עוד גלות. ורצה להכניסם לארץ ולבנות את בית הבחירה כנ"ל. ורק אחרי שאמר "למה הרעותה" ובראותו את גודל השעבוד אז הוצרך להתודות על גודל טעותו וראה שלא יוכלו לגמור עכשיו את עבודת הבירורים, אז נתברר הענין שלא יוכל להכניסם לארץ וכנ"ל.

גם י"ל כי כאשר מרע"ה אמר להקב"ה "שלח נא ביד תשלח" ומיד אחרי זה כתוב "ויחר אף ה' במשה" (עיי"ש ברש"י) אז עלה במחשבה לגזור את הגזירה שלא יכנס לארץ, אלא שהמתין לו עד שאמר למה הרעותה וגו'.

ועוד י"ל בד"א כי כאשר אמר מרע"ה "רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו" כו' (עיין רש"י שמות ג, יד) התכוון מרע"ה לבקש להכניסם מיד לארץ ולבנות את ביהמ"ק ושהוא יזכה להיות גואל ראשון וגואל אחרון. והסכים הקב"ה על ידו ונתן לו הקב"ה מבוקשו. ומובן שכאשר זכה לזה אז מיד התחילה רוח חדשה לפעם בקרבו, ונתעלה במדריגה עד כדאי' בגמרא שמשה ודוד לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם (עי' סוטה ט, א) וא"כ אילו הי' נכנס מרע"ה לארץ ובונה את בית המקדש לא הי' נחרב לעולם ולא הי' יכול להיות עוד מציאות של גלות, וזה בלתי אפשרי מכיון שלא גמרו את עבודת הבירורים עדיין. נמצא שעליתו במדריגה הנעלית הזו גרמה לו את הקלקלה שלא הי' יכול ליכנס לארץ.

ועוד י"ל בד"א שמטעם זה ג"כ לא הי' יכול להיות בנין ביהמ"ק ע"י דוד, כי אילו הוא הי' בונה את ביהמ"ק ג"כ לא הי' נחרב לעולם, והוצרך- בלית ברירה- להיות נבנה ע"י שלמה בנו, וד"ל.

נמצא שכאשר אמר הקב"ה "א-הי' אשר א-הי'" לא הי' עדיין מניעה למרע"ה להכניסם, כי עדיין לא נתעלה במדריגת גואל ראשון וגואל אחרון, ובמילא עדיין לא נתעלה במדריגת לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם, וכנ"ל, אבל מכיון שנתנה לו מדריגה זו אז משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי כדאיתא בגמרא תענית ואז נשאר לו מדריגה זו לעולם, וא"כ מיד כאשר אמר "למה הרעותה" נרמז לו שלא יוכל כבר להכניסם לארץ וכנ"ל וד"ל.

ומכ"ז יובן לנו ויומתק לנו מאד מה אדה"ז בתו"א מביא את הפסוק "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" ביחד עם הפסוק "וגם ערב רב עלה אתם" כי בשניהם מרומז ענין הזה של הבירור של ר"ב ניצוצות, ודו"ק היטב.

ועכשיו יובן לנו בתוס' ביאור מ"ש אדה"ז בתניא בשם הע"ח שעוה"ז הוא תכלית הבירור, כי הפ"ו ניצוצות נפלו למטה מטה ונשארו בהקליפות עד סוף הגלות ואז דוקא יהי' תכלית הבירור ע"י משיח צדקנו בב"א.