בתניא פט"ז: הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד (וגם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו).

ושאל על זה ידידי הרייל"א בגליון האלף:

אדה"ז אינו כותב שלולא תבונה זו הי' חסר אצלו תכלית הזהירות בסו"מ וע"ט וכיו"ב, אלא שאז הי' עוסק "בצרכי גופו לבדו".

ולכאורה זו מילתא דתמיהה, וכי אי אפשר לעסוק בתורה ומצוות מחמת קבלת עול ללא כל התבוננות והתעוררות אהוי"ר? יתר על כן: אדם יכול לעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה, עכ"פ באופן של מצות אנשים מלומדה (כרוב שומרי תומ"צ בדורנו). והרי רואים בחוש שאין רוב בני אדם שומרי תומ"צ עוסקים ב"תבונה זו", ומכל מקום לומדים תורה ומקיימים מצוות (נוסף על העסק באכילה ושתי' וצרכי הגוף)!

ב. ונראה לבאר הדברים, בהקדם ביאור דברי אדה"ז כאן בכלל.

דהנה תוכן דבריו הוא, שמסביר מדוע "תבונה זו מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצותי' להיות להם מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש בהתגלות לב" - "הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו".

ולכאורה הדבר דורש הסבר, שהרי בזה מבואר רק שתבונה זו היא סיבה ומקור - "המביאתו", ומנא לן שהיא מתלבשת במעשה וכו'? הרי גם אם היא הסיבה לדבר, אין היא מתלבשת במעשה דיבור ומחשבה כמו בדו"ר ממש אשר בהתגלות לבו, דהרי פי' "מתלבשת" הוא, שהיא נמצאת בתוך הדבר באופן שהיא משנה לגמרי את תוכן ומהות המלובש, ובעניננו משמעו, שהמעשה דיבור ומחשבה הם שונים לגמרי, שנעשים מתוך חיות?

ואף שזה גופא מבאר אדה"ז בהמשך הפרק, "ולזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כי רק "דו"ר שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא ג"כ חומרי כו' אך הדו"ר שבתבונות מוחו כו' גבהו דרכיכם למעלה מעלה מבחי' המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחי' המעשה להיות להם בחי' מוחין וחיות כו' אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' המעשה" - אבל אם זהו רק באופן של "הקב"ה מצרפן ומחברן", ומצ"ע אין להם שום שייכות פנימי, א"כ מהו שמבאר בתחילה שטעם הדבר הוא מ"הואיל .. בטבעו", והרי מהמשך דבריו משמע שהוא חידוש שהקב"ה עושה, שמצרפה למעשה, ומצד עצמה אין למחשבה זו שום שייכות למעשה.

ומזה שנותן טעם, "הואיל ותבונה זו כו' היא המביאתו כו'", ורק אח"כ מוסיף "וזה רמזו רז"ל", מוכח שבזה עצמו יש טעם והסברה.

ג. ואולי י"ל, שרבינו הזקן מדייק בלשונו "היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק בהם כלל", ולא כתב "היא המביאתו ללמוד תורה ולקיים מצות" או "לקיים תומ"צ" - דמזה מוכח שכוונתו היא לעסק בתורה ומצוות מסוג מסויים, כדלקמן.

ביאור הדברים:

בהסברת תוכן "האהבה [ה]מסותרת במוחו ותעלומות לבו" כותב רבינו הזקן, דהיינו "שהלב מבין כו' גדולת א"ס ב"ה דכולא קמי' כלא חשיב ממש, אשר ע"כ יאתה לו יתב' שתכלה כו', וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו, רק שבע"כ חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות, ולית מחשבה דילהון תפיסא בי' כלל כ"א כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותי', כמשל המחבק את המלך הנ"ל, ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאוד דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה דיבור ובמחשבה כו', הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונות לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בו יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונות לבו ומוחו".

והנה מ"ש "ולית מחשבה דילהון תפיסא בי' כלל", בפשטות הכוונה[1] (כפירושו בכ"מ בתניא), שהקב"ה בעצמו הוא למעלה לגמרי מגדר השגה, והיינו שא"א לתפוס עצמותו כלל (והוא ע"ד מ"ש ברפ"ד "וחפץ לדבקה בו כו' ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין כו'" ובסוף הפרק "אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא בי' כלל כ"א כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותי' אזי היא תפיסא בהן").

וכיון שלומד תורה ומקיים מצות לאחר שמעמיק בענין זה "בתעלומות לבו ומוחו בגדולת א"ס וכולא קמי'ה כלא חשיב כו', אשר ע"כ יאתה לו ית' שתכלה כו', וגם נפשו ורוחו כו' להיות כלות אליו כו', לדבקה בו ואיך שלית מחשבה תפיסא בי' כלל, כ"א כאשר תפיסה ומתלבשת בתורה ומצותי'", הרי מצד ההרגש שרוצה "לדבקה בו" (בעצמותו) "לחבקו בכל לב ונפש ומאוד (כפי שיאתה להן)" "ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בפיו בתבונות לבו ומוחו", הרי לימוד התורה וקיום המצות הם באיכות אחרת לגמרי.

וזהו דיוק הלשון "היא המביאתו לעסוק בהם" (לא רק ללמוד תורה ולקיים מצות), דהכוונה והפי' ב"לעסוק בהם" היא באופן הנ"ל - מתוך הכוונה וההרגש לדבקה בו ולחבקו.

ומובן, שלכן "תבונה זו" מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצותי' להיות להם מוחין וחיות וגדפין כו'.

ומתוך כך מובן בדרך ממילא, שאין לזה שום שייכות לאדם שלומד תורה ומקיים מצות באופן של מצות אנשים מלומדה, כי כאשר אין זה בא כתוצאה מ"תבונה" זו, היינו שכך "יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש", הרי זה מעשה יבש לגמרי, בלי שום תוכן וחיות.

והיינו שנוסף ע"ז שמתבטא הדבר גם במעשה בפועל, כמו שמפרש "דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו כו'", שבמצות אנשים מלומדה פשיטא שלא שייך לזה, הרי (גם) אופן וסוג הקיום הוא אחר לגמרי.

וא"כ מה שכתב "ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד", אין הכוונה שלא הי' לומד תורה ומקיים מצות כלל, אלא ההדגשה היא שלא הי' "עוסק בהם כלל", דהיינו כל מציאותו ומהותו שהולך לחבק את הקב"ה "בכל לב ונפש ומאד", שפעולתו והתעסקותו בתורה ובמצות זהו תוכן וענין דביקות באלקות.

ויתירה מזו, גם מי שעוסק בתורה ומצוות מחמת קבלת עול ללא כל התבוננות והתעוררות אהוי"ר, אף שהוא מקיים תומ"צ, ויש מעלה גדולה בלימוד התורה וקיום המצות מתוך קב"ע מצד הביטול שלו להקב"ה (כמבואר לקמן בפמ"א ובכ"מ), אין זה בגדר "לעסוק בהם", שהכוונה בזה כאן שמונח בזה במוחו ובלבו, וזהו התוכן והחיות של התורה והמצות כנ"ל "פיו ולבו שוין", שהדיבור והמעשה של התורה והמצות הם ביטוי ד"לחבקו בכל לב ונפש ומאוד", היינו שמונח בזה הרצון והחפץ של תעלומות לבו, לדבקה בו בכלות הנפש.

ועפי"ז, התיבות "עוסק בהם" מוסבות גם על "אלא בצרכי גופו לבד". כלומר, דפשיטא שהי' לומד תורה ומקיים מצות וכו', אבל העסק בהם באופן הנ"ל לא הי' בתורה ובמצות "אלא בצרכי גופו לבד", דצרכי גופו הרי הוא עוסק בהם [באמת] מחמת טבע גופו והרצון הטבעי של הגוף והנפש הטבעית.

[ועפי"ז אולי יש לתרץ גם מ"ש "וגם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו", דאף שרוב היום לומד תורה מצד טבעו "על ידי תגבורת המרה שחורה שלו" (פט"ו), אי"ז מגיע לאכו"ש ושאר צרכי גופו שעושה, שטבע גופו ונפשו הטבעית קרובים יותר למציאותו [והמעט שעושה, סו"ס הוא עוסק בזה מצד טבעו] מאהבתו וטבע התמדתו בתורה. אך פרט זה עצ"ע, ובפרט ע"פ מה שהעיר ידידי הריל"א שי' שם מתו"א תולדות יט, רע"ג].

ד. אלא שעל פי הנ"ל צריך להבין לאידך גיסא בהמשך דברי התניא "וזה רמזו רז"ל וכו'", למה צריך לזה שהקב"ה מצרפן למעשה, כיון שכבר הסביר וכתב טעם והסברה ע"ז שתבונה זו מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצותי', "הואיל ותבונה זו שבמוחו כו' היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהי' מתבונן לא הי' עוסק בהם כלל", ומה מוסיף הצירוף שהקב"ה מצרפן.

והנה לפי פשטות הדברים מוסיף בזה, כי אף שנכון שהמעשה דיבור ומחשבה הם מסוג אחר ואיכות אחרת של עשי', בהיותם מצד דו"ר שבתעלומות מוחו ולבו כנ"ל, אבל מכיון שסו"ס אי"ז אהבה שבהתגלות הלב, אינה מתלבשת ונרגשת ממש במעשה המצות כמו בדחילו ורחימו שבהתגלות לבו, כפי שמבאר, לפי שזה קשור דוקא כאשר חומר הלב נרגש בכלי המעשה והוא פנימי וחיות להם, משא"כ בדו"ר שבתבונות מוחו ולבו, מאחר שאינה כבאהוי"ר בהתגלות הלב הרי מבחי' ההרגש הרי"ז נעלם ואינו באופן פנימי וחיות גלוי להם, היינו שזהו ענין עצמי בהתומ"צ שמקיים ולא תלוי בהרגש פנימי מבחי' הגילויים.

ה. אמנם יש לומר עוד, דעיקר הצורך ל"הקב"ה מצרפה" הוא בנוגע למעשה.

דהנה בתחלת העמוד הראשון (כב, א) מדבר בנוגע למעשה דיבור ומחשבה ביחד, הן בהתבוננות שלו ("דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדיבור ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל"), וכן בההמשך ("הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותי'"), אבל כאשר בא לתרץ ולבאר הצורך שהקב"ה יצרפה למעשה כתב ודייק רק מעשה (המצות) (כב, סע"א) - "כי בחו"ב שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות" (כד, ב. שורה 4), "ואי אפשר להם להתלבש בבחי' מעשה המצות", ומזה משמע דכל שאר המקומות (שם שורה 3) "למעלה מעלה מבחי' המעשה .." (שם שורה 6) "מצרפן ומחברן לבחי' המעשה", ה"ז בדיוק, לא רק מצד הלשון "מצרפן למעשה" שבדברי רז"ל.

ונראה לומר הביאור בזה: מחשבת התורה ודיבור התורה הם קרובים יותר אל הנפש, ולכן ההסברה הנ"ל "הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם", שלכן זה נעשה להם "מוחין וחיות וגדפין" אפשר להבין במחשבת ודיבור התורה, כי מחשבת התורה שייכת לתבונה "שבמוחו". ודיבור ל"תעלומות לבו" שממנה בא (עכ"פ) הבל הדיבור, אבל מעשה גשמי בפועל אינו שייך לזה כלל, ובלשון אדה"ז "גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה", ורק "דחו"ב שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם (בכלי המעשה) להיות להם גדפין להעלותם (ועפי"ז הלשון "כלי המעשה" הוא בדיוק).

אלא שהסבר זה צ"ע, כי תיכף לאח"ז ממשיך בסיום הפרק, "אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה (הנעשים ע"י מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה כו')".

ו. ולכן נראה לומר, דההמשך בתניא "וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" והאריכות בההסברה בזה כנ"ל -

אין הפי' והכוונה "הקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה" כפי פשטות הלשון, שאף שמדריגות האהבה בתעלומות לבו ומוחו "א"א להם להתלבש בבחי' מעשה המצות להיות להם בחי' מוחין וחיות להעלותן שפרחא לעילא", הרי הקב"ה מצרפן ומחברן שיהיו נחשבים למוח וגדפין בכדי שיעלו למעלה "להעלותן למעלה לפרחא לעילא".

אלא הכוונה ש"הקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת מעשה", שהקב"ה עושה מעשה מיוחד שהתבונה תפעול בהמעשה, בחי' חיות ומוחין.

כלומר, שזו הוספה על הנאמר לפנ"ז, שלא רק שתבונה זו "מתלבשת כו' הואיל ותבונה זו כו' היא המביאתו לעסוק בהם", וכנ"ל בארוכה - אבל זהו רק חלק מפעולתו, דהיינו שתוכן התומ"צ הוא שהולך לחבק את המלך בכל לב ונפש ומאוד, הנה אף שזהו איכות אחרת של תומ"צ הרי סו"ס אי"ז בהרגש גלוי "כחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו" שנתלבש בהמעשה באופן גלוי, וא"כ עשיית המצות עצמם "הם כמתים" (לשון אדה"ז במאמרים הקצרים ע' שנא).

וזהו החידוש שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' מעשה והיינו שהמעשה וכו' נעשה באופן אחר עם חיות ממש באופן גלוי כמו באהוי"ר בהתגלות הלב.

[שוב ראיתי שלכאו' זוהי הכוונה בס' מאמרים הקצרים (שם) בסופו (נעתק בל"פ לתניא כאן), "וזה א"א להיות מצד האדם כ"א בישועות ה' שמצרפן עד שהדיבורי' שלו בתורה יהי' חיות דהיינו התלהבות, וכן בעשיית המצות"].

ובפשטות זהו כל תוכן ההגהה השני' כאן, ש"לפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוק' דזעיר אנפין שהן אותיות התורה והמצות", שהוא לא רק לפרש הענין כפי שהוא בשרשו למעלה (ובאותיות הקבלה), אלא להדגיש נקודה זו, שמצד הקב"ה בחי' זו יורדת לפועל להיות מוחין בנוק', והתוצאה מזה נעשה בעבודת האדם למטה שהדו"ר נעשים חיות בפועל ל(תורה ול)מעשה המצות.

* * *

לאחר זמן ולאחרי סגירת הגליון העירני ידידי הרייל"א שי', שבמאמרי אדה"ז פרשיות פרשת תצא, יש מאמר מכ"ק אדה"ז ד"ה כתיב כי יקרא כן צפור (ע' תתכט), ושם מתחיל להבין מארז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ושם בסוף המאמר (ע' תתלג) מבואר תוכן פט"ז דתניא ומוכח דאין הם שני ענינים אלא כל תוכן הפרק הוא אותו הענין והביאור דמחשבה הקב"ה מצרפה למעשה.

אבל יש להעיר בזה:

א) כנראה זהו מהמאמרים שלפני פעטערבורג ולפני הדפסת התניא:

1) כך משמע מכללות הסגנון בהמאמר שהוא אותו התוכן ובכללות אותו הסגנון במאמרים הקצרים ע' שנא שנב תצה (וראה שם ע' שנא בהערות המו"ל [ושם צויין בטעות לתניא פרק יז וצ"ל פט"ז]).

2) מביא כמ"פ (ע' תתל) "בתניא קטן ובתניא גדול", שהוא כפי שהתניא הי' נקרא עדיין בכתובים במהדו"ק ובמהדורות הראשונות, ראה תניא מהדו"ק ע' תצט הערה 1. ועוד.

ומזה שבתניא שינה ולא התחיל בביאור מרז"ל הקב"ה מצרפה למעשה אולי אפ"ל שרמז (עכ"פ) להנ"ל.

ב) כשמביא הטעם כתב "הואיל והעמיק עצמו בזה הענין בתעלומות תבונת מוחו", וזהו לפעמים התבונה שהיא אהוי"ר שבמוח יורדת ע"י הקב"ה "שמצרפה להיות מוחין עם חיות וגדפין לנוק' דז"א כו' להעלותן למעלה הואיל ותבונה זו היא המביאתו לעסוק בהם", ואין שם ההוספה שבתניא "ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד כו']".

ג) הדוגמא שמביא שם היא (ועד"ז במאמרים הקצרים שם עמוד שנב) "למשל כשהאדם לוקח האתרוג בידו לצאת בו ידי חובת מצותו הנה יש חיות בהאתרוג להחיות את העשי' שבידים כי הלב יש לו שייכות עם האברים כמו הידים ושאר האברים", הרי הדוגמא וההדגשה מעשי' שבידים (כנ"ל ס"ה).

*לזכות) יום הנישואין של בננו אהרן שיחי' עב"ג תחי', י"ג אלול, ולבנין עדי עד.

[1]) יש מפרשים שהכוונה כאן שהנשמה כפי שהיא צרורה בגוף א"א לה להשיג אלקות, וכמ"ש הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"א ה"י) שאין כח בדעת האדם שהוא מחובר בגוף ונפש להשיג אמתת דבר זה על בוריו, ורק כאשר הנפש נפרדת מן הגוף יודעים ומשיגים מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל.

אבל קשה לפרש שאדה"ז ישתמש באותו הלשון "לית מחשבה דילהון תפיסה בי' כלל", שמובא בכ"מ בתניא ע"ז שא"א לתפוס בעצמותו. ועוד ועיקר, שהרי ממשיך כאן "כי אם כאשר תפיסה ומתלבשת בתורה ומצותי' כמשל המחבק את המלך הנ"ל", שהוא אותו הלשון שבספ"ד, שם מדובר על זה שא"א לתפוס מהותו אלא ע"י תומ"צ.

[ולכאורה דוחק לחלק ולדייק שכאן משנה וכותב "ולית מחשבה דילהון תפיסא בי' כלל", ולא כמו בפ"ד (ח, רע"ב ושם בסוף הפרק ט, א) "לית מחשבה תפיסא בי' כלל", כלשון התקו"ז (יז, א בפתח אליהו). ואולי אפ"ל שמוסיף "דילהון" כי כאן מדבר בהתבוננות של האדם בזה. ובפ"ד שם (וכן בכ"מ) מדבר כפי שהוא באמת (כמ"ש בתקו"ז), לא מצד התבוננות שלו].

ולכן נלע"ד, שכוונתו כאן ב"לית מחשבה דילהון תפיסא בי' כלל" היא כפשוטו, כמו בכל מקום, שא"א לתפוס עצמותו כלל.

וזה נוגע לההמשך "כ"א כאשר תפיסה בתורה ובמצוותי'", דרק עי"ז תופס כביכול בהקב"ה בעצמו, שזה גופא תוכן התבוננות והעמקת הדעת שלו, ולכן זה מביא אותו לקיום התורה ומצות כו'. וכבפנים.

ועפי"ז צ"ל, שהתיבות "רק שבעל כרחם חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות" הן כעין מאמר המוסגר, שמוסיף בהבנה דכלות הנפש לצאת מנרתק הגוף לדבקה בו.

ולפי"ז "ולית מחשבה דילהון תפיסה בי' כלל" חוזר אלפניו "וגם נפשו רוחו אשר בקרבו .. לדבקה בו".