בגליון ראש השנה [גליון תתג] וכן בגליון הקודם הקשה מורי הרב י.מ. וואלבערג עמ"ש בלקו"ת פ' ואתחנן ד"ה וידעת (ד' א') דמבאר בהאמונה שהקב"ה מהווה ומחי' מאין ליש נקרא דעת והוא לשון הכרה והרגשה והעמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה וממשיך שם "משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדבור דמי" דלכאורה הרי גם הרהור באופן של העמקת הדעת לאו כדיבור דמי.

ולכאורה י"ל (ועיי"ש התירוצים השונים ואין מקרא יוצא מידי פשוטו) עפמשנ"ת בסה"מ רנ"ט ד"ה יו"ט של ר"ה דמבאר שם המעלה של דיבור על השכל וע"ש בע' ה וזלה"ק "ולזאת גם בעיון כשמעיין בהדבר שכל לא יתגלה יותר ממה שאפשר להתגלות דהיינו רק בחי' חיצוניותו לבד" ומוסיף שם בחצאי עיגול "(אם לא ע"י קושית והעלמת והסתרים שעי"ז יתגלה עומק ופנימיות כח המשכיל דהיינו מצד כח או"ח כו' כמ"ש במ"א) כ"א ע"י דיבור דווקא, וכו'" עכלה"ק. משמע מזה דהעמקת הדעת באופן של קושיות והעלמות והסתרים יש לו המעלות של דיבור על העמקת הדעת סתם.

ועי' בדרך מצוותיך מצות האמנת אלקות שמבאר שם החילוק בין דעת לאמונה באלקות (כמו בלקו"ת שם) דעל דעת נופל ג"כ הציווי של דע (דהיינו "דע אלקי אביך") "דהיינו להתבונן ולהעמיק מחשבתו בזה ולא שיעלה ויעביר הענין במחשבתו לבד בלתי העיון והעמקה שזה נק' בשם הרהור לבד".

ובאות ב שם מבאר זה דדעת נק' בזהר מפתחת דכללא שית' משא"כ האמונה דכיון שהאמונה הוא בחי' מקיף אינו נכנס בהמדות ולכן גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא משא"כ דעת נכנס בפנימיות (וזלה"ק) "ולכן אמר דע אלקי אביך דע דייקא דהיינו כל מה שתוכל להגיע אלקותו ית' בבחי' דעת תשתדל בזה ותעמיק מחשבתך והיינו ידיעות מציאותו... אמנם מה שא"א להגיע בו בבחי' דעת הניחהו על האמונה" וכו'.

ועפ"ז נמצא דהמצוה הוא להעמיק מחשבתו כל מה שיכול וזה לכאורה ע"ד מ"ש בהנ"ל שם דהוא ע"ד הדיבור (ולהעיר שמבואר בכ"מ דע"י דיבור הוי התגברות המידות וזהו לכאורה ע"ד מ"ש דדעת הוא להמשיכו להמדות) משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי דלא נכנס בפנימיות כח המשכיל עיי"ש. וק"ל.