ענין ה"צוותא" דאומה"ע, שייך רק במקור הנבראים. ולכה"פ לדרגה ששייכת אליהם, ולא לדרגה שבאין ערוך מהם. ראה לקו"ש חי"ז ע' 317 הערה 22 "משא"כ לפני מ"ת . . הרי לא היה הצוותא וחיבור דנברא ובורא - ופשיטא דלא בז' מצות בני נח". אמנם ב'רשימות' חוברת ג' ע' 42 משמע שבז' מצוות - "מצוה ל' צוותא", אבל בכ"ז "אינו עולה למעלה משרשו" - דהיינו שאפי' ה"צוותא" שבאוה"ע, אינו מגיע למע' משורש טבעו (ומביא שם הדוגמא ד"עין עיטם", שדבר אינו עולה למעלה משרשו), כמבואר בגליון תתכה.

וצ"ב דמצינו, שלאומה"ע יש שייכות ללמעלה מהטבע, ועד לענינים שהם באין ערוך מהם. ולדוגמא - ענין הבחירה - שאמיתית ענין הבחירה, קיימת רק בעצמות (ראה לקו"ש ח"ז ע' 299, חי"א ע' 5, חי"ב ע' 183, חי"ט ע' 164, ועוד). ובכ"ז ענין הבחירה, הוא ענין אמיתי באומה"ע (כדלהלן בשיחה). אע"פ שאומה"ע אינם בעלי בחירה (ראה אג"ק חכ"ה ע' רכח), יש להם ענין הבחירה, כדמוכח משיחת ש"פ שמיני מבה"ח אייר ה'תשמ"ז (באות ג'):

"כתיב "הן האדם היה כאחד ממנו", "כלומר הן מין זה של האדם, הי' יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בעדו כו'". היינו, שמעלת האדם היא שיש לו בחירה חפשית, "כאחד ממנו" (יחידו של עולם), כביכול, שאין מי שיעכב בעדו כו', אשר, ענין זה אינו שייך בכל הנבראים שבעולם, שכולם מתנהגים ע"פ הטבע שהטביע בהם הקב"ה, "שיש לכל א' מדה מיוחדת בלתי הרכבה מזולתה", ולדוגמא: מדת החסד - אצל חסידה, ש"עושה חסידות (עכ"פ) עם חברותי'", או מדת האכזריות - אצל עורב "אכזרי (אפילו) על בניו" . . ובכן, אע"פ שאמיתית ענין הבחירה חפשית - "כאחד ממנו" - שייך בישראל דוקא, מ"מ, כדי שיהי' ענין הבחירה, נעשה דוגמתו גם אצל אוה"ע, שהנהגתם היא ע"פ רצונם ובחירתם. ומכיון שטעם זה (שיוכל להיות ענין הבחירה) הוא ע"פ תורת-אמת, הרי זה ענין אמיתי, היינו, שיש אצלם ענין של בחירה אמיתית, בנוגע לקיום שבע מצוות בני נח, שניתן להם הציווי על מצוות אלו, ביחד עם הכחות שיוכלו לקיים הציווי ("איני מבקש כו' אלא לפי כחן"), והדבר תלוי בבחירתם". ע"כ.

ועוד יותר, שענין הבחירה דאומה"ע, הוא ענין על טבעי (לכה"פ בז' מצוות שלהם). כדמוכח, מביאור השני בענין השכר ועונש באומה"ע:

באגרות קודש חט"ז (ע' צב מכתב ה'תתעא): "…במ"ש אודות ענין הבחירה באומה"ע, ע"פ המבואר בכ"מ בדא"ח ומהם בלקו"ת פ' אמור (לה, ב), וד"ה כבוד מל' תר"ס מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אין שייך בחירה חפשית - לגמרי - כ"א בעצמות ומהות שאין לו סיבה ועילה ח"ו וכו', ובמילא גם בבני ישראל שהם כמו הבן - שהוא ממהות ועצמות של האב.

וענין השכר ועונש באומה"ע יש לבאר בשניים: א) שכר ועונש בנידון שלהם, אינו אלא שם המושאל משכר ועונש דישראל, אבל אמיתתם הוא, באופן דסיבה ומסובב, וע"ד תינוק קטן התוחב אצבעו במים רותחים (וצע"ק מרמב"ם תשובה ספ"ה). ב) שבאותם הענינים שנצטוו עליהם, ז.א. מצוות בני נח (ביחד עם) הציווי עצמו, נותן האפשריות לשני הדרכים, ז.א. מגביה אותם מטבע שלהם ומעמידם באופן שיש מקום לבחירה, וכמובן ממאמר המשנה דשכר מצוה - מצוה עצמה, דזה עצמו שהחכם גדול מצוה לאיש הפשוט איזה ענין, מקשרו עם החכם גדול, והרי כל ענין קשור, מביא לנקודה משותפת בין המקשורים וק"ל".

וי"ל שביאור השני הנ"ל מסביר באגרות קודש חט"ו (ע' רעז מכתב ה'תקצו - בקשר למה ששיך נבואה ומצווה מלשון צוותא בב"נ אע"פ שצ"ל בביטול). "אשר בשעה ההיא בטל הוא." שבאותה שעה שהגוי מתנבא, או עושה א' מהז' מצוות ב"נ, הקב"ה "מגביה אותם מטבע שלהם" ונותן להם שייכות למה שבאין ערוך מהם.

וא"כ צ"ב דבכמה מקומות משמע שאין לאוה"ע שיכות ללמעלה מהטבע ובכ"מ משמע שיש להם שייכות?

וי"ל שהנ"ל תלוי בשני גירסאות ברמב"ם, וז"ל (פ"ח מהלכות מלכים הי"א): "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן - הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן, ויעשה אותן, מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם".

זהו הגירסא הנפוצה ברמב"ם, אבל בכמה ראשונים (ראה אנציקלופדי' תלמודית ח"ב, ערך בן נח ע' שסב, ושם בהערה 465) גורסים "ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם". ובלקו"ש ח"כ ע' 141 ואילך, מבאר ששני הגירסאות ברמב"ם, הינם שני אופנים ללמוד שיטת הרמב"ם, בשייכות אומה"ע לתורה: "לויט דער גירסא "אלא מחכמיהם", איז: אע"פ אז מען מאנט פון בני נח, צו מקיים זיין די ז' מצות "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה", ווייל דער ענין פון תורה (וועלכע איז די מטרה פון זייער בריאה) קען נרגש ווערן אויך ביי זיי - אעפ"כ, וויבאלד אז זייער "בשביל התורה", זייער שייכות צו תורה איז נאר אלס הכשר וטפל, קען דער ענין התורה, ביי זיי דערהערט ווערן נאר מצד "חסידות", באופן אז דאס נעמט ניט דורך, ונתקבל אין זייער (מציאות, זייער) חכמה ושכל; און דערפאר, קען מען ניט מאנען אז זייער חכמה מוז מקבל זיין אן ענין פון "צוה בהן הקב"ה בתורה". און דערפאר - אע"פ אז ער איז עס ניט מקבל, איז ער "מחכמיהם" - מצד זייער חכמה זיינען די ז' מצות "מפני הכרע הדעת".

לויט דער גירסא הנפוצה, אז "אם עשאן מפני הכרע הדעת" איז ער "לא מחכמיהם" - וויבאלד אז די גאנצע מציאות פון בני נח, איז "בשביל התורה". דארף דער ענין התורה, אויך דורכדרינגען די חכמה שלהם; אויב ניט - פעלט משעת בעשה מציאות חכמה, ווייל עס פעלט איר חיות, דער "בשביל התורה".

עד"ז מבאר הרבי, מחלוקת הזהר במדת ההוספה, שנתוסף במקנה לבן בזכות יעקב: הדעה הראשונה היא, שלבן "אשכח בגיני' דיעקב מאה עאנה כל ירחא ומאה אמרין ומאה עזין יתיר על עאני'", ו"ר' אבא אמר אלף עאנין ואלף אמרין ואלף עזין הוה מייתי לי' יעקב יתיר בכל ירחא".

ומבאר החילוק בין מאה לאלף, ש"'מאה' (עשר פעמים עשר) איז די שלימות הברכה (והריבוי) שמצד הטבע . . משא"כ "אלף", ווייזט אויף א שלימות וואס איז העכער פון טבע. וכידוע, אז "אלף" איז אותיות "פלא". ביז אז מ'נוצט בכ"מ דעם מספר "אלף", בהשאלה אויף א ריבוי מופלג כו'".

ועפ"ז מבאר החילוק בין ב' הדעות בזהר: "לויט דער ערשטער דיעה האבן אוה"ע קיין שייכות ניט צו דער מעלה פון אידן, און דערפאר, איז אויך דעמולט, ווען זיי פירן דורך זייער תפקיד (פון "לשמשני") און זיינען מסייע די אידן בעבודתם - ווערט צו זיי נמשך, נאר די שלימות הברכה, ווי זי איז מצד הטבע - "מאה". משא"כ לויט שיטת ר' אבא, איז די גאנצע מציאות פון אוה"ע "בשביל התורה ובשביל ישראל", ובמילא האבן זיי א שייכות צו מעלתן של ישראל, און דעריבער, ווען זיי פירן דורך, זייער תפקיד צו מסייע זיין אידן. באקומען זיי א מעין פון דער חשיבות פון אידן, וואס אין ברכה דריקט זיך דאס אויס, במספר אלף - העכער פון מדידות והגבלות הטבע".

לפי"ז לכאו' אפשר לבאר שלגירסא השני' ברמב"ם, ולדעת ר' אבא בזהר, דעי"ז שמתגלה באומה"ע הכוונה שהוא "בשביל התורה ובשביל ישראל" בז' מצוות שלהם, הם שייכים לא רק לשלימות הטבע שלהם ("מאה"), אלא, שנתווסף בהם דוגמת העילוי שב"תורה" ו"ישראל" - שייכות ללמעלה ממדידת והגבלת טבעם, ולכן, הבחירה הוא ענין אמיתי אצלם, בקיום הז' מצוות, לכה"פ בשעה ההיא ובענין ההוא.

ואין זה בסתירה, למה שה"צוותא" שנפעל ע"י קיום הז' מצוות, הוא רק לשורש אומה"ע, ולא לבאין ערוך מהם לגמרי. כי י"ל, שזהו לפי הגירסא הא' ברמב"ם, ולשיטה הראשונה, שאומה"ע יכולים להגיע רק לשלימות הטבע שלהם, ולא למעלה מזה. כדכתבנו בגליון תתכה.