בגליון תשפב (עמ' 51) הבאתי הערת ח"א על מה שהובא בחסידות הביאור על זה שצ"ל התהוות הבריאה בכל רגע יש מאין, במשל מקריעת ים סוף ובמשל מזריקת האבן, דלכאורה אין הנדון דומה לראי', דבקריעת ים סוף טבע המים מצד עצמם מנגד לזה שיעמדו כחומה, וכן בזריקת האבן טבע האבן מנגד לזה שהאבן תעלה למעלה, ולכן צריך בכל רגע לחדש דבר המנוגד לטבע זה, משא"כ בבריאה יש מאין, לכאורה אין הכרח שהבריאה לא תהיה, ולפני שנברא היה זה כמו דבר שקול וכו'.

ובגליון תשפג (עמ' 60) העיר הרב ז.וו. בענין זה, וכ' שבאמת לפני התהוות העולמות לא היתה מציאות של מקום, ולכן העולם מצ"ע "מחוייב להיות לא נמצא", עיין שם בדבריו. והת' מ.מ. צוויבל העיר, שבאמת דבר זה כבר נידון בכ"מ בקובץ התמים, עיי"ש בדבריו.

וכעת ראיתי שבקובץ הערות התמימים ואנ"ש 770 (גליון ג שנה לד) כתב הגה"ח רי"כ שי' בענין דומה, והסביר, שהמציאות הגשמית מצד עצמה מורה על העדרה, הן מצד ההגבלה שבה, שכל דבר שהוא מוגבל במקום וזמן הרי זה מורה שאין הוא מציאות אמיתית, והן מצד זה שכל הנבראים נפסדים, שמזה גופא מוכח שהיש הנברא מצ"ע מחוייב ההעדר. ולפי זה מבואר מדוע צ"ל חידוש הבריאה בכל רגע. ויש לעיין איך להתאים זה עם הביאורים בקובץ התמים שם.