בגליון העבר הביא הגרי"מ וואלבערג שי' מש"כ אדה"ז בלקו"ת (ואתחנן ד,א) ד"דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה . . משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי". והקושי מבואר, דמה ענין הרהור לאו כדיבור לכאן, דבכלל לא מיירי בדיבור, אלא בהעמקת הדעת?

ואולי י"ל בזה (ועכ"פ, למעט תוקף הקושיא), ע"פ ביאור קצת בגדר הדין דהרהור לאו כדיבור, ובהקדים:

כתב אדה"ז בהל' ת"ת (פ"ב, הי"ב) "וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד אא"כ בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא (ברכות . . ) בלימוד זה מצות ולמדתם אותם . . וכמו בכל המצות התלויות בדיבור שאינו יוצא בהן י"ח בהרהור וכו'". ובפשטות הר"ז מדין הלכ"ד "וכמו בכל המצות". וכן מבואר בהמראי מקומות שם.

ויוצא מזה לכאו', דאע"פ שבכלל אינו יוצא מצות ת"ת בהרהור לבד, מ"מ היכא דא"א לו להוציא בשפתיו, כן יוצא. ובפשטות י"ל שהכונה בזה הוא, להמבואר בהשורה שלפנ"ז – "בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר", שאז באמת א"א לו להוציא בשפתיו, ואז ה"ה כן מקיים מצות ת"ת. אלא דלכאו' צ"ע, דבאם הלכ"ד, אז מדוע היכא שא"א לו, כן מקיים המצוה?

ויתירה מזו, בהל' ק"ש (סימן ס"ב, ס"ג) פסק אדה"ז שהקורא ק"ש בלבו לא יצא, משום דהל"כ. ומי שהוא אנוס שאינו יכול להוציאו משפתיו, "יש לו להרהר, ואע"פ שאינו יוצא י"ח אלא באמירה יש לו להרהר בלבו וה' יראה לבבו ויתן לו שכר המחשבה, דאמרי' הכי במדרש (שהי' בקשה מיוחדת מדהע"ה, שבשעה שאינו יכול לדבר, אז "בינה הגיגי" עיי"ש) וכו'". ועכ"פ מבואר דגם באנוס אינו יוצא י"ח בהרהור, דהל"כ. ועד"ז יוצא לכאו' מדברי אדה"ז גבי בהמ"ז בהרהור (סי' קפ"ה ס"ג). ויפלא א"כ מדוע שונה הדין גבי ת"ת?

ובאמת צ"ע גם בהדין בק"ש ובבהמ"ז שיש לו להרהר וכו', דמהו הגדר דהרהור זה? והאם מצינו באיזה מצוה שבמעשה, שכשהאדם אינו יכול לקיימו מחמת אונס, שיחשוב או ידבר אודות המצוה במקום העשי' שנבצר ממנו באונס?

[ובמג"א (ס"ק ב') מביא מהשל"ה, דאין הפירוש שיהרהר התיבות של ק"ש, אלא, "שיחשוב בלבו שמחוייב לברך ויצטער על כך על שאינו יכול לברך וכו'", ועד"ז הוא בדרישה (סי' פ"ה סק"א) והוסיף "ואז מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו כו'". אמנם, המג"א כבר כתב ע"ז שאין כן משמעות ההלכה. ומסתימת דברי אדה"ז מובן ג"כ דלא סב"ל כן, אלא שפשוט יהרהר כל הק"ש בלבו. ושוב צ"ע מהו גדר הך הרהור – שמחד גיסא אינו יוצא בו, ולאידך יש לו ע"ז שכר המחשבה].

והנראה לומר בזה (בדא"פ, ובקיצור), דהנה הרהור ודיבור הן מעין כח ופועל, והיינו שדיבור הוא מה שמוציא בשפתיו מה שמהרהר בלבו. וזהו המחלוקת באם הכ"ד או לאו – האם מספיק ההרהור בלב, או שצריכים להוציאו אל הפועל בדיבור. ופסקינן דהלכ"ד, והיינו שכן צריכים להוציא ההרהור אל הפועל.

אמנם, במקרה דאנוס וא"א להוציאו אל הפועל, עכ"פ יש לו להרהר, והיינו לקיים הענין בכח, דע"ז היתה הבקשה דדהע"ה, שאע"פ שאינו יוצא י"ח היות ולא הוציא ההרהור לידי ה"פועל", מ"מ היות והוה אנוס, לכן יסתכל הקב"ה, ויחשיב, גם ה"בכח" לבד, ויתן לו "שכר המחשבה".

[ובאמת הרבה פסקו שיצא לגמרי ע"י הרהור במקרה דאנוס (פשטות לשון המחבר, ועיין באנצי' תלמודית שמציין כל השיטות). והביאור בזה נ"ל, דסבירא להו, דהיות ונאנס מלהוציאו בפיו, אז הוה ההרהור ה"פועל" במקרה זה, הואיל ואינו יכול להוציאו אל הפועל יותר. אמנם שיטת אדה"ז הוא (כנ"ל) דלא יצא, ונ"ל דסב"ל דהיות שפסקו דהלכ"ד, אז החיוב מעיקרא נתתקנה על הדיבור, ושוב א"א לקיים מצוה זו ע"י מחשבה, ואכמ"ל].

ועפ"ז מובן, שסברא זו (שכר המחשבה וכיו"ב) אינה שייכת במצות שבמעשה, שהרי "מעשה" אינה רק הוצאה לפועל של הרהור, שנאמר שההרהור נחשבת ה"בכח" של המעשה (ושלכן באמת אין סברא בגמ' לומר שהרהור כמעשה -), משא"כ בהרהור ודיבור וכנ"ל.

אולם שונה מכ"ז המתעמק בלימודו בעיון, דבזה הרי אין לומר דדיבור הוה ה"פועל" של ההרהור, דהרי אדרבא, ענין זה (התעמקות וכו') א"א להוציא בדיבור, אלא ההתעמקות הוא ה"פועל" של ה"הרהור" (ש"מוציא" ההרהור בעלמא, אל התעמקות ועיון). וא"כ, במקרה כזה הרי אותה הלכה דהל"כ מחייב שה"דיבור" כאן (היינו הפועל) יהי' באופן של התעמקות בלי דיבור.

ומובן א"כ פסק אדה"ז, דיוצא י"ח ת"ת בהתעמקות בלי דיבור אף שכשיכול להוציאו בפיו אינו יוצא י"ח בהרהור בעלמא. [והא דאין מברכים על מצות ת"ת באופן כזה (הרי הקושיא אינה עלי, אלא על דברי אדה"ז הנ"ל בהל' ת"ת, שמובן מדבריו שכן יוצאים י"ח ת"ת בלימוד כזה, ובהל' ברכה"ת אינו מחלק באופן הלימוד) – עיין בס' "מרבה לספר" (על הגש"פ, ע"י הרר"י רובין שי') שמאריך בענין זה, וסיכום דבריו הוא שאין מברכין אלא על דבר מסויים, והרהור (בהתעמקות) אינו "דבר מסויים" לברך עליו. עיי"ש שהאריך בזה מאוד, ודפח"ח].

ועפכ"ז מובנים יותר דברי הלקו"ת שהבאנו בראש דברינו; דהרי גם שם מדובר על ענין של הרהור בעלמא ביחס להתעמקות - "העמקת הדעת שלא יסיח דעתו מזה" – ולהנ"ל נמצא, דהלכ"ד מחייב להוציא "הרהור בעלמא" לידי "פועל" בהתעמקות וכו' ושלא ישאר "בכח" כהרהור בעלמא.