בהעו"ב גליון תתב ע' 33 הקשה הרי"מ וואלבערג שליט"א על מה דאיתא בלקו"ת ד"ה 'וידעת' (ואתחנן ד, א) שהאמונה שהקב"ה מחי' מאין ליש נק' בשם דעת והוא לשון הכרה והרגשה והעמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה, וממשיך שם אדמוה"ז "משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי", - דלכאו' הרי גם הרהור באופן של העמקת הדעת לאו כדיבור דמי, יעו"ש בדבריו.

ומצד חומר הקושי', אולי י"ל כדלקמן, אף שקצת דחוק הוא:

א) מבואר בדא"ח בארוכה אשר מהחילוקים בין מחשבה לדבור, אשר מחשבה שייך יותר לשכל (מוח) ודבור שייך יותר למדות (לב), והטעם ע"ז הוא מכיון שדיבור יותר גשמי ויותר מורגשי הרי"ז שייך יותר למדות שענינם מורגש.

ב) לפעמים גם מבואר בדא"ח בנוגע ל"הרהור", ש"הרהור" הוא יותר דק ורוחני מ"מחשבה" (עי' בארוכה באג"ק מרבינו, ח"ז, עמ' קצב-קצג).

והנה, אדמה"ז מסביר בקטע הנ"ל אשר אשר "החזיון דאלקות" - דעת - הוא הכרה והרגשה (במוח) "וגם דעת הוא העמקת הלב ... שלא ישכח ויסור מלבו". כלומר שבנוגע לפעולה על הלב - הרי העמקת הדעת כדיבור דמי.

וממשיך, אשר "הרהור לא עביד מידי" - היינו ביחס להפעולה בלב, שכנ"ל הפעולה על הלב הוא ע"י דבר הממחיש דוקא. ואם הוא רק "מהרהר בדבר" לא יפעול הנ"ל "העמקת הלב ... שלא ישכח ויסור מלבו", מאחר "דהרהור לאו כדיבור דמי" ביחס לפעולתו על הלב.

ולהעיר ג"כ מזה שמחלקים ואומרים אשר "הרהור לאו כדבור" הוא בנוגע לקרי"ש דוקא (שי"ל משום שנאמר בנוגע ל"דברי אלה" "על לבבך" ו"על לבבכם"), וע"כ צ"ל בדבור דוקא, משא"כ בנוגע לשאר ברכות ששפיר אמרינן "הרהור כדבור". (ועי' בכ"ז בא"ת ערך "הרהור כדבור" (חלק י ע' תקצד), ובהערות שם, ובפרט בדעת רביה"ז בשו"ע סי' קפה, ג).