איתא בתורה אור דף צ"ה ד"ה 'חייב אדם לבסומי בפוריא': "וכך הנה גם למעלה הרי אין כל השגות של הנשמות שוים ויש בהם מדרגות ומעלות אין קץ וכמארז"ל שכל צדיק נכוה מחופתו של חברו (ולכן מי שדי לו בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית שדי לו במשל לערך ההשגה של שרש נשמתו) והיינו דוקא כשאי אפשר לו לעסק כו' שזו הוראה שדי לו בזה...".

עיין בספר 'חסידות מבוארת' שמבאר דברי אדמוה"ז: "זה גופא שאדם נמצא במצב שאי אפשר לו לעסק בתורה הרי זה הוראה ששרש נשמתו הוא ממדריגה נמוכה יותר שאינה שייכת להשגות נעלות יותר מזיו השכינה ולפיכך די לו בלימוד מועט כדי שיוכל לקבל ולהנות ממדריגות זיו השכינה כפי יכולת ושורש נשמתו". ובשוה"ג מס' 25 מביא עוד אפשרות, והיא מהגהת הצמח צדק: "וכיון שא"א לו ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג".

ועיין שם שמביא דברי רבינו זי"ע לקו"ש חכ"א פ' ויקהל (ע' 248) שיש לומר בשני אופנים הסיבה מדוע אי אפשר לו לעסוק בתורה: אם הסיבה הוא מצד טירדתו בהשגת פרנסתו, הרי זו הוראה שנשמתו ממדריגה נמוכה שהשגתו קטנה ומצומצמת ואין צריך יותר מפרק אחד שחרית כו'. אבל אם טרדתו היא בעניני צדקה ובפרט בצרכי ציבור אזי ישלים לו הקב"ה . . מה שמגיע לו ושצריך להשיג בהשגת התורה.

ובסוף הער' 25 (של חסידות מבוארת כותב: "ולהעיר שבהגהת הצמח צדק בס' תקע"א (וכן באור התורה) עוד אופן שלו שנשמתו מבחנת שעיקר ורוב עסקו צ"ל במצות מעשיות שבהן ועל ידן ישיג...", היינו שיכול להשיג גם ע"י קיום המצות, עיין שם.

איתא בתניא (פכ"ו): "ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול, כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם . . ומקרא מלא דבר הכתוב [דברים כח, מז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו' [מגיע העונש על כך המפורט בפסוק [ועבדת את אויביך וגו'] - 'שיעורים בס' התניא' שם], ונודע לכל פירוש האריז"ל על פסוק זה". [שגם כשהאדם עובד את ה', אלא שחסרה השמחה והחדוה, מגיעים על כך העונשים החמורים המנויים בפסוק, הרי שלעבודת ה"י מתוך שמחה דוקא יש חשיבות מיוחדת - 'שיעורים בס' התניא' שם]. ועי' במ"מ הגהות וכו' מכ"ק אדמו"ר זי"ע בתניא שם, ובהערות 6-7 שם.

והנה משמעות הענין של 'מקרא מלא דבר הכתוב' הוא שצריך הדבר להיות בפירוש בפסוק", וע"ד דאיתא באגרות קודש (סי' כא): "הנה מקרא מלא דיבר הכתוב פעולת צדקה לחיים", וכתב ב'שיעורים בספר התניא' שם (ח"ד ע' 1654) שכ"ק אדמו"ר זי"ע מציין ב'הערות ותיקונים' לעיין בפסוק במשלי (י, טז), ושם נאמר 'פעולת צדיק לחיים' (ולא המלה 'צדקה' כי אם המלה צדיק), ובמשלי (יא, יא) נאמר 'כן צדקה לחיים', שם אכן נאמר 'צדקה לחיים', אבל המלה המקדימה היא לא 'פעולת צדקה' כי אם 'כן צדקה'.

והרבי זי"ע ב'הערות ותיקונים' שם אומר: 'וצע"ג', שכן בשני הפסוקים לא נאמר הלשון 'פעולת צדקה לחיים', שרבנו הזקן מביא כמקרא מלא, 'פעולת צדקה לחיים'.

ומסיים שם, שכפי' הנראה אין הרבי זי"ע רוצה להסתפק במה שיכולים לפרש ש'פעולת צדיק' היא צדקה, וכשהפסוק אומר ש'פעולת צדיק לחיים' הכוונה שהפעולה של צדקה (ע"ד כמ"ש בתהילים (יא, ז) 'צדיק ה' צדקות אהב') לחיים, כיון שאם אומרים "מקרא מלא דיבר הכתוב" צריך הדבר להיות בפירוש בפסוק, בלי ההוספה שפעולתן של צדיק היא צדקה, ולכן זה צע"ג, שבפסוק אין אנו מוצאים המלים 'פעולת צדקה לחיים', ע"כ.

ועי' פסחים (יד, א): "מקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא חולין לא שנא תרומה לא שנא קדשים אינו עושה כיוצא בו", ע"ש. וכתב רש"י שם בד"ה ומקרא מלא: "לא הוציא ממשמעו לא תרומה ולא קדשים, אלא דבר שלם דיבר דאין אוכל מטמא אוכל לעולם, ונבואת חגי טומאות דרבנן נינהו", עכ"ל.

ולפי"ז צריך להבין איך הדבר שכתוב בתניא, דגבי שני אנשים המתאבקים, אם האחד הוא בעצלות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו, ככה ממש בנצחון היצר א"א לנצחו כ"א בזריזות הנמשכת משמחה וטהרתו מכן נדנוד דאגה ועצב בעולם, נאמר ב'מקרא מלא דיבר הכתוב' דתחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו'? והרי בפסוק מדבר אודות העונשים החמורים שמגיעים על כך שחסרה השמחה, אפילו כשהאדם עובד את ה', אבל לא אודות ענין הנ"ל, והגם שמזה יודעים חשיבות השמחה, אבל זה עצמן לא הענין ד'מקרא מלא דבר הכתוב'?

והנראה בזה לבאר די"ל, דאמנם בתניא כאן מפרש את הפסוקים לא בתור 'עונש' (כמ"ש באריז"ל, ובפשטות הכתובים), אלא בתור מציאות; ד'תחת אשר לא עבדת . . בשמחה', הנה אם האחד הוא בעצלות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גיבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה, - היינו דכוונת הפסוק היא - ד'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה' אלא בעצלות וכבדות, הנה ינוצח בקל ויפול (ע"י היצר) גם אם גבור יותר מהיצר, וזהו מה שממשיך בפסוק 'ועבדת את אויבך' דהיינו שהיצר ינצחו בקלות, מפני העדר השמחה שמביאו לידי עצלות וכבדות.

ולפ"ז יבואר למה מביא רבנו הזקן את האריז"ל בקיצור (וברמז) "ונודע לכל פירוש האריז"ל על פסוק זה", כי האריז"ל מפרש את הפסוק בתור 'עונש', משא"כ רבנו הזקן מפרש כאן בתור מציאות כנ"ל, רק שמסתייע בפירושו של האריז"ל, שיתכן עונש על העדר השמחה בלבד אפילו כשהאדם עובד את ה'.

ועפי"ז נראה לבאר מה שהקשה רבנו הזקן בלקוטי תורה תזריע (כ, ג): "דהנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו', דלכאורה משמע דאע"פ שעובד אלקים רק שאין העבודה בשמחה וטוב לבב אזי יומשך העונש ועבדת את איביך, וזה אינו מובן, כי מפני מה יהי' העונש המר הזה מחמת חסרון השמחה לבד". ע"ש מה שתירץ.

אולם לפי הנ"ל מיושב ג"כ, שאינן מדובר ב'עונש' אלא במציאות: שתחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו' בסופו של דבר בקל יפול בידי היצר, גם אם הוא אפילו גבור יותר מהיצר, וזהו ועבדת (בסופו של דבר) את אויביך שהכוונה להיצר, ויפסיק לעבוד את ה' בכלל, ואז גם מגיע ממילא העונש על עצם העדר עבודת ה', והיינו, שאם רוצים שהעבודת ה' יהיה לו קיום, צ"ל ע"י השמחה דוקא, וא"ש.

רביה"ז בתניא פכ"ד מביא בשם הע"ח שער מ"ב סוף פ"ד: "שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות . . והוא תכלית הבירור . . ולכן כל מעשי עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו...".

המילים והוא תכלית הבירור לכאו' קשים להבנה. דאם הכונה שעוה"ז החומרי הוא תכלית הרע ומה שנשאר לאחר כל הבירורים (וכמו שנראה מתוך ביאור התניא להרב י. ויינברג שי') הי' לו לומר שהוא תכלית הרע שכבר נברר ממנה כל הטוב ונשאר רק רע גמור, ולא לומר שהוא תכלית הבירור, שבדרך כלל פירושו הוא להיפוך, כלומר שהוא תכלית הטוב, כי כבר נברר ממנה כל הרע.

ועו"ק שאפילו את"ל שלא יטעו הלומדים בספר התניא טעות כעין זו שהוא היפוך כל התוכן המדובר שם. אבל איך אפשר לומר שהוא תכלית הרע דהרי א"כ לא נשאר בו תערובת טוב ורע, א"כ אין כאן כבר עבודת הבירורים והרי זה היפוך מכל מה שלמדנו בענין עבודת הבירורים שזה דוקא בעוה"ז החומרי והגשמי, שכל דבר בו הוא מעורב טו"ר ושזה כל עבודת האדם ותכלית ירידת נשמתו לעוה"ז בכדי לברר את הרע.

אשר ע"כ הי' נראה לכאורה שהמילים 'והא תכלית הבירור' לא קאי כלל על עוה"ז דסליק מיני', אלא על האדם העובד בו את עבודת הבירורים, והוא כאומר על האדם שהוא תכלית עבודת הבירור שלו, במה שהוא מברר בעוה"ז ע"י שנתלבשה נשמתו בגוף החומרי והגשמי וכו'.

אמנם לאחרי עיון בע"ח שם נראה שזה טעות, כי אחרי המילים "והוא תכלית הבירור", הוא מוסיף שם 'והעביות' והוא הנק' בל"א 'פארגרעבקייט', א"כ משמע שקאי על העוה"ז שהוא תכלית הרע והעביות.

ע"כ נראה שהפירוש האמיתי הוא יותר קרוב למה שמפרש הרב וויינברג. וכוונת הע"ח הוא לומר שעוה"ז הוא תכלית הרע לאחר שנתברר ממנו הטוב, והוא ע"ד מש"כ רביה"ז (בלקו"ת במאמר ואכלתם אכול ושבוע וגו' ובכמה מקומות) עה"פ "וכל קרבי את שם קדשו", שישנם מלאכים הנק' קרביים שהם מבררים את הטוב מהרע בדוגמת הקרביים שמבררים את המאכל של האדם, שמהמבורר נעשה דם ובשר כבשרו והשאר נדחה לחוץ. ובדוגמא כזו ידוע שעוה"ז נברא משמרי האופנים שהם מבררים את הקדושה של העולם שלמעלה, והפסולת נדחה למטה ומזה נתהווה כללות התענוגים של העוה"ז, עיי"ש. וזהו שהוא תכלית הבירור, ר"ל שנתברר ממנו הטוב ומה שנשאר הוא רק הפסולת והרע שמזה נתהווה כללות העוה"ז. אלא שאנו צריכים להוסיף שאחרי כל הבירורים של המלאכים הנ"ל שנק' קרביים עדיין נשאר מעט טוב מעורב ברע והם הרפ"ח ניצוצין שנפלו למטה ע"י שבירת הכלים כיודע וכמבואר בכ"מ, ולדוגמא בלקו"ת בהביאור למאמר במדבר סיני בד"ה להבין ביאור הדברים. והעבודה של נש"י הוא לבררם ולכן הוצרכו נש"י לרדת לעולם הזה ובגלות בכדי לבררם וכמבואר שם בהמאמר.

ולהבין זה בעומק יותר יש להקדים. דהנה מובא בבעה"ט על הפסוק (בראשית א') ורוח א-לקים מרחפת - בגי' זה רוחו של משיח עיי"ש. וידוע מה שמובא במאמרים ובספרי הקבלה (בזוה"ק) שהמלה 'מרחפת' הוא מת רפ"ח. שכאן מרומז ענין שבירת הכלים וירידת רפ"ח ניצוצין לעוה"ז שעי"ז נעשה ענין התערובות טו"ר וכללות ענין דעבודת הבירורים כידוע. ומזה שמרומז כאן בתחילת הבריאה ענין של רוחו של משיח יש לדקדק שתכלית כל הבירורים של הרפ"ח ניצוצין יהי' דוקא ע"י משיח בן דוד ודו"ק. וכמ"ש אז אהפוך אל העמים לקרא כלם בשם ה' שזה יהי' בימות המשיח כידוע.

(ואולי לזה מרמזים המלים המובאים פה מהע"ח בתניא "והוא תכלית הבירור" ז.א. תכלית הבירור שיהי' ע"י משיח צדקנו בב"א ושהוא דוקא יגמור את עבודת הבירורים.)

ולתוספת ביאר צלה"ק דהנה מובא בתו"א פרשת בא (ס' ע"ג) וז"ל: "כי רפ"ח ניצוצים נפלו בשבה"כ ומזה נתברר בגלות מצרים ר"ב נצוצים וע"ז נאמר וינצלו את מצרים. וז"ש וגם ערב רב עלה אתם. וכתיב רב לך כו'", עכ"ל לענינינו. ונראה שרבינו מפרש שהמלים 'רב לך' מרמזים על ר"ב ניצוצים.

וצ"ל בשלמא הפסוק "וגם ערב רב עלה אתם", הוא רמז לר"ב נצוצים שעלו אתם מארמ"צ. אבל המלים רב לך שהם המשך מהפסוק בפרשת ואתחנן (דברים ג, כו) "ויתעבר ה' בי למענכם וגו' ויאמר ה' אלי רב לך", ז.א. יש לך ר"ב נצוצין אשר ע"כ אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, יש לתמוה מהו הקשר בין זה שיש לך ר"ב ניצוצין לזה ש"אל תוסף לדבר אלי וגו'" לבקש ממני עוד לעבור את הירדן?

ולהבין זה יש להקדים, דהנה באמת כבר עלה במחשבתו ית' שעבוד שאר גלויות עוד במראה הסנה, וכמ"ש רש"י עה"פ (שמות ג, יד): "א-הי' אשר א-הי' אה-י-ה עמם בצרה זאת אשר אה-י-ה עמם בשיעבוד שאר מלכיות", ע"כ. אלא ששם ביקש משה שהשי"ת יגמור את על הבירורים בגלות הזה ז.א. בגלות מצרים, ולא יצטרכו ישראל להשתעבד עוד בשאר גלויות. (ואז יהי' מרע"ה גואל ראשון וגם גואל אחרון), וזהו מה שרש"י כותב שם בפירושו "אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דים בצרה זו. אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'" ז.א. שהקב"ה אמר למשה: אני מוכן לציית לך על מה שבקשת לסיים את כל הבירורים של כל הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירה - בגלות הזה של גלות מצרים (עיין בתו"א פרשת בא ס' ע' ג) אלא שאתה תראה שתתחרט על בקשתך, כי עי"ז יצטרכו ישראל לסבול מאד, עד שעול הגלות והשעבוד תכבד מאד על צאורם ע"י שיסבלו בכפלים מקושי השעבוד. אמת שהגלות לא תתארך הרבה כי כבר הגיע זמנם להפקד אבל במעט הזמן שנשאר מהגלות יהי' כ"כ קשה עד שיהי' א"א להם לסבול את קושי השיעבוד.

ואכן כך הי' בסוף, כאשר ראה מרע"ה איך שפרעה הרשע אמר: "תכבד העבודה על האנשים ונרפים אתם נרפים וגו'", וכאשר ראה את גודל הצרות, מיד נכמרו רחמיו על אחיו בנ"י ישראל ובא בתערומת להקב"ה וקרא מעומק לבבו "למה הרעותה לעם הזה וגו'" אמר לו הקב"ה, "הלא אמרתי לך שתתחרט, א"כ אכן חזרת בך ואתה מתחרט על מה שבקשת ממני לגמור כאן את כל הבירורים של הרפ"ח ניצוצין א"כ יהיו מוכרחים להשתעבד בשאר גלויות" ועי"ז (שמות ו' א), "עתה תראה אשר אעשה לפרעה", וכותב רש"י: "העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ", ע"כ. וכאן כבר נרמז למשה שלא יוכל להכניסם לארץ, כי מכיון שאמר למה הרעותה והוצרך הקב"ה להפסיק את השעבוד מיד, ונמצא שנשארו פ"ו ניצוצות שלא נתבררו עדיין, והוצרכו להשתעבד בשאר גלויות בכדי לברר אותם. וא"כ ע"כ לא הי' אפשר למשה להכניסם לארץ, כי אילו הכניסם מרע"ה ובנה להם את בית הבחירה אז, כבר לא הי' חרב ולא הי' אפשרות להיות עוד גלות, וכדאי' בגמרא סוטה ט, א: "משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם...", עיי"ש. וע"כ נגזר כאן על מרע"ה שלא יכניסם לארץ וד"ל.

אגב, בהמשך לזה בפרשת וארא עה"פ "אל אברהם יצחק ויעקב" אומר רש"י "וארא אל האבות". ומקשים העולם מה מחדש רש"י כאן בפירושו? האם ה'בן חמש למקרא' לא ידע שאברהם יצחק ויעקב הם האבות?

וישנם בזה הרבה פירושים של חכמי הדורות, אלא מכיון שרוצה אדם בקב שלו ע"כ הי' נ"ל לפרש בזה, דהנה באמת יש עוד קושיא חזקה במה שרש"י ד"ה: 'ולא שמעו אל משה' מביא וז"ל: "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה למה הרעותה, אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין וכו' וכשביקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר . . וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה (ש"ר ו' ד')", עכ"ל.

ולכאורה תמיהה גדולה היא איך זה שהקב"ה טוען נגד משה במה שאמר למה הרעותה? ומדמה את זה למעשה אבות, הרי משה רבינו טען בשביל כלל ישראל "ומאז באתי לפרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך וגו'", ולא הי' פה ענין בשביל עצמו רק בשביל כלל ישראל, ואיך מדמה הקב"ה את זה לענין האבות שהיו לכאו' ענינים פרטים, אברהם הוצרך לקבור את שרה, יצחק חפר בארות, ויעקב קנה את חלקת השדה כדי לנטות שם אהלו? דלכאו' אינם דומם זל"ז כלל? וא"כ איך צדקה טענת הקב"ה נגד משה?

וע"ז מביא רש"י 'וארא אל האבות' כלומר, הם האבות של כלל ישראל ולא היו נשמות פרטיות אלא נשמות כלליות אשר כל ענינם הי' מעשה אבות סימן לבנים, ובמילא כאשר ניתן להם הארץ לא ניתן להם בפרט אלא ניתן לכלל ישראל.

ואעפ"כ לא הרהרו אחר מדותי, וע"כ מביא רש"י את המילים אל האבות לדייק שכל עניניהם לא היו ענינים פרטים רק ענינים של אבות, כלומר, איך שהם אבות לבנים ומורישים לבניהם עד סוף כל הדורות, וכל עניניהם הם סימן לבנים ולא הי' כאן ענין פרטי כלל. ואעפ"כ לא הרהרו אחר מדותי כו'. וד"ל.

(כ"ז רק מאמר המסוגר ודרך אגב ועכשיו נחזור לענינינו).

ולמרות כ"ז כתב רש"י על הפסוק 'וידבר אלקים אל משה וגו': "ועם כי דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה קרוב הדבר שמשה רבינו פעל בטענותיו, כי מיד אחרי זה התחילו המכות לבוא על מצרים ופסק השיעבוד והתחיל הגאולה". (ומכ"ז רואים את גודל אהבת ישראל של משה רבינו כי מסר נפשו ממש עליהם).

ובזה יובן טעם גודל התשוקה אצל מרע"ה ליכנס לארץ עד שהתפלל תקט"ו תפילות כמספר 'ואתחנן' וביקש "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ואת ההר הטוב הזה והלבנון", ורצה לבנות את בית הבחירה כדי שלא יהי' עוד גלות, וז"ש "ואת ההר הטוב הזה והלבנון", שמרמז על בהמ"ק (עיי' רש"י שם) עד שאמר לו הקב"ה ­- "מה אתה מתחנן כ"כ הרבה להכניסם לארץ, לא ידעת ש'רב לך'", כלומר - יש לך רק ר"ב ניצוצות א"כ נשארו עוד פ"ו ניצוצות להשלים את הבירורים א"כ א"א לך להכניסם לארץ כי אלו הפ"ו ניצוצות יתבררו ע"י מלכא משיחא דוקא. וא"כ "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כי הלא אתה בעצמך הסכמת לזה עדיין במצרים ואין לך עוד מה להתאמץ בתפילה.

ועכשיו מובן כבר בטוב טעם מהו הקשר במילים רב לך למה שנאמר למעלה מזה ואתחנן אל ה' וגו'.

ובזה ג"כ מובן למה מביא רביה"ג בתו"א את שני הפסוקים של גם ערב רב עלה אתם וגו' ופסוק רב לך ביחד כי שניהם עולם בקנה אחד וד"ל.

ועכשיו גם יומתק לנו מה שמרומז שם בבעל הטורים על "ורוח א-לוקים מרחפת" זה רוחו של משיח, כי הבירורים של הרפ"ח ניצוצין יושלמו ע"י משיח בן דוד דוקא כנ"ל, וכך עלה במחשבה מיד בתחילה הבריאה, ודו"ק.

(ועוד י"ל בד"א שמרע"ה לא התפלל לבטל הגזירה של "לא תעבור את הירדן הזה", כי ידע עכשיו שכבר נגזרה הגזירה על זה כבר משעת יצ"מ, והוא רק התפלל שימחול לו הקב"ה על אותו עון של "שמעו נא המורים וגו' ויען לא האמנתם בי וגו'", וע"ז אמר לו הקב"ה רב לך וגו' אין לך מה להוסיף להתפלל ע"ז כי כבר מחלתי לך, אבל הגזירה במקומה עומדת).

וא"ת לכאורה הרי כאשר הקב"ה אמר "א-הי' אשר א-הי'" ורמז כבר אז שזה לא יהי' גלות האחרון ושיצטרכו בנ"י להגלות עוד פעם, א"כ הרי כבר אז נגזרה הגזירה של "לא תעבור את הירדן הזה", כי הי' בלתי אפשרי למרע"ה להכניסו לארץ ישראל וכנ"ל, ולמה לא רמז לו הקב"ה אז שלא יכנס לארץ ישראל? ולמה המתין עד שאמר "למה הרעותה"?

ולתרץ את זה י"ל בד"א בב' אופנים:

א) כי לפני זה כתוב (ג, ח) "וארד להצילו וגו' ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ זבת חלב ודבש וגו'", להצילו . . ולהעלותו דייקא! לא כלל מרע"ה עמהם ועדיין - לא כתוב. ובמילא עדיין לא ידעינן בכלל שמרע"ה צריך להביאם לארץ ישראל, א"כ אין מקום לגזור גזירה שלא יכניסם לארץ, שהרי לא עלה בדעתו אפי' שהוא יכניסם. אבל אחרי כן כתוב (שמות ג, י) "ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני החתי והאמורי וגו'" אעלה אתכם דייקא, כי כבר כלל את מרע"ה עמהם לביאת הארץ, אז כבר שייך לגזור את הגזירה שלא יביאם לארץ כו' ודו"ק.

ב) כי לפי מה שנתבאר לעיל, כל זמן שלא אמר "למה הרעותה" הי' בדעתו של מרע"ה לגמור את עבודת הבירורים פה במצרים ולא יצטרכו עוד גלות. ורצה להכניסם לארץ ולבנות את בית הבחירה כנ"ל. ורק אחרי שאמר 'למה הרעותה' ובראותו את גודל השעבוד, אז הוצרך להתוודות על גודל טעותו, וראה שלא יוכלו לגמור עכשיו את עבודת הבירורים, אז נתברר הענין שלא יוכל להכניסם לארץ וכנ"ל.

גם י"ל כי כאשר מרע"ה אמר להקב"ה 'שלח נא ביד תשלח', ומיד אחר זה כתבו 'ויחר אף ה' במשה' (עיי"ש ברש"י) אז עלה במחשבה לגזור את הגזירה שלא יכנס לארץ, אלא שהמתין לו עד שאמר 'למה הרעותה וגו'.

ועוד י"ל בד"א כי כאשר אמר מרע"ה רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו כו' (עיין רש"י שמות ג, יד) התכוון מרע"ה לבקש להכניסם מיד לארץ ולבנות את ביהמ"ק ושהוא יזכה להיות גואל ראשון וגואל אחרון. והסכים הקב"ה על ידו ונתן לו הקב"ה מבוקשו, ומובן שכאשר זכה לזה אז מיד התחיל רוח חדש לפעם בקרבו, ונתעלה במדריגה עד כדאי' בגמרא: "שמשה ודוד לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם" (עי' סוטה ט, א) א"כ אילו נכנס מרע"ה לארץ ובנה המקדש לא הי' חרב לעולם ולא הי' יכול להיות עוד מציאות של גלות, וזה בלתי אפשרי מכיון שלא גמרו את עבודת הבירורים עדיין. נמצא שעליתו במדריגה הנעלית הזו גרם לו את הקללה שלא הי' עוד יכול ליכנס לארץ.

ועוד י"ל בד"א שמטעם זה ג"כ לא הי' יכול להיות בנין ביהמ"ק ע"י דוד, כי אילו הוא בנה את ביהמ"ק ג"כ לא הי' חרב לעולם, והוצרך - בלית ברירה - להיות נבנה ע"י שלמה בנו, וד"ל.

נמצא, שכאשר אמר הקב"ה "א-הי' אשר א-הי'" לא הי' עדיין מניעה למרע"ה להכניסם כי עדיין לא נתעלה במדריגת גואל ראשון וגואל אחרון, ובמילא עדיין לא נתעלה במדריגת לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם, וכנ"ל. אבל מכיון שנתנה לו מדריגה זו אז משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי כדאיתא בגמרא תענית ואז נשאר לו מדריגה זו לעולם, וא"כ מיד כאשר אמר "למה הרעותה" נרמז לו שלא יוכל כבר להכניסם לארץ וכנ"ל וד"ל.

ומכ"ז יובן לנו ויומתק לנו מאד מה שרביה"ז בתו"א מביא את הפסוק "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", ביחד עם הפסוק "וגם ערב רב עלה אתם", כי בשניהם מרומז ענין הזה של הבירור של "רב" ניצוצות, ודו"ק היטב.

ועכשיו יובן לנו בתוס' ביאור מ"ש רבינו בתניא בשם הע"ח, שעוה"ז הוא תכלית הבירור, כי הפ"ו ניצוצות נפלו למטה מטה ונשארו בהקליפות עד סוף הגלות, ואז דוקא יהי' תכלית הבירור ע"י משיח צדקנו בב"א.

בגליון העבר (ע' 51) מביא הרב ח. ר. שי' ראי' מהחינוך מצוה תלב' שענין היראה לפי פי' הרמב"ם והחינוך קאי על יראת העונש, אינו שייך לומר שזהו דוקא למי שצריך זהירות ליפטר מהרע, מאחר שהחינוך כותב שמצות היראה נוהגת "בכל מקום ובכל זמן ובכל מין האדם", שמזה מביא ראי' שלא מדובר דוקא במי שנצרך ליפטר מהרע מאחר שכ' שזהו "לכל מין האדם". עי"ש בדבריו.

אבל הענין ד"בכל מין האדם" הכוונה הן זכרים הן נקבות ואין הכוונה לכל הדרגות בעבודת ה'. כי דרגא מיוחדת בעבודת ה' אין זה מין מיוחד, כ"א דרגא מיוחדת. ומה שמחלק בין מצוה לאזהרה איני יודע לפרש זה.

ומה שמקשה שהרי במצוה אומרים אשר קדשנו, ולכן מוכרח להיות רק טוב דקדושה, הגם שאין לי תשובה ע"ז, אבל אני יכול להשיב בקושיא אחרת, שהרי מובא בחסידות, ששת ימים תעבוד מצות עשה, והרי העבודה בעניני רשות, זהו קליפת נוגה.

בגליון העבר חוזר עוה"פ הרב ח. ר. שי', על קושייתו בענין יראת העונש שהיא מצות עשה כמ"ש בספר המצות להרמב"ם מצוה ד' (ועי' בהל' תשובה פרק י'), והלא אין בזה טוב דקדושה כלל כמבואר בד"ה שובה רנ"ט, וא"כ איך ניתן למנותו כמצוה.

הנה בענין מה שכתב שמצוה זו מחויב בו כל אחד,לא הבנתי כונתו, אם כונתו שיראת העונש היא גדר המצוה שמחויב בו כל אחד, פשוט שאינו כן, וכמ"ש בקנאת סופרים על ספר המצות שם, שגם יראת הרוממות נכללת במצות יראת השם, וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ב ה"ב (עי' בהפירוש שם). ומפורש ברמב"ם הל' תשובה שם ה"א בענין יראת העונש "ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים...".

וגם עצם קושייתו נפלאה ממני, מה הקשר והשייכות בין דרגות של טוב וקדושה והפכם המבוארים בחלק הסוד של התורה לענין גדר קיום המצוה כפשוטו לפי ההלכה?! ענין יראת העונש לפי ההלכה הוא שהאדם ירא מהקב"ה כי מאמין בו וביכלתו שלכן ירא ממנו שיענישו, ודי בזה להחשיבו כירא השם.

ועי' בלקו"ש ח"כ ע' 49 בענין הלומד תורה לקבל פרס שמחלק בין הלומד לקבל פרס (אפי' שכר גשמי) הניתן מן השמים להלומד לקבל פרס גשמי ע"י שנוטל האדם שכרו לעצמו. ומשם יובן לכאן, כי הרי יראתו כאן היא מין השמים מתוך אמונתו בהקב"ה, שהקב"ה ביכלתו להענישו.

ולתוספות ביאור עי' בהע' 39 שם ש"שלימות הרצון דהמצות היא ש"טוב" המצוות יורגש בכל דרגה ודרגה גם אצל ע"ה נשים וקטנים במצבם הם". ועד"ז בלקו"ש חל"ז ע' 80 "כיון שהתורה על הרוב תדבר, ולימוד התורה וקיום המצות דרוב בני ישראל אינו 'שלא ע"מ לקבל פרס' לכן נתפרש בתורה השכר על עסק התומ"צ ובאריכות", ובהע' 23 שם. "ועד"ז בענין יראת השם, שהתורה על הרוב תדבר ויראת העונש היא השייכת לרוב בני ישראל".