בתניא ח"א ס"פ יב איתא: "וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא . . המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההיפך ממש, להתנהג עם חבירו במדת חסד, וחיבה יתירה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו". עכ"ל. ונראה להעיר שתי הערות על קטע זה:

א. בהערות למהדו"ק כאן, תמהו: "ויש לעיין בטעם שהוצרך אדה"ז לפרט בפ"ע "וכן בדברים שבין אדם לחבירו", דמשמע שהיה מקום לחלק וצריך להזהיר ביחוד על זה", עיי"ש.

ואולי זהו ע"פ האמור בהקדמת ס' דרך חיים לאדמו"ר האמצעי (ריש עמ' 4), שבין סוג האנשים "שיראת חטאו קודמת לחכמתו" נמצאים גם כאלה שעדיין הם בעלי מידות רעות בפועל ממש: "ואע"פ שיימצאו הרבה בכת זו, שלעתים יש בהם פריקות עול כמו בהוללות וליצנות וכה"ג במדות רעות שבין איש לרעהו בקנאה ושנאה וכעס וגיאות והתנשאות ואכזריות וכה"ג - אין זה שייך לעניין פריקות עול דהרהורים רעים וחטאים כלל, שזהו רק מפני שטבעו הוא רע לבריות .. אבל לא מצד איזה מרד ופריקות עול באלקים חיים..." (עיי"ש בהמשך, וכיו"ב בפי' הרע"ב אבות פ"ג מי"ז, שרק ייתכן נזק מזה בעתיד). הרי שתיקון המידות שבין אדם לחבירו, ואפילו שליטה עליהן, הוא שלב נעלה יותר.

ב. ב'ביאורים' שב'תניא מבואר' כתב: "שלא לשלם לו כפעלו - שלא יעבור על "לא תקום".

אבל צ"ע: א. אחרי שכבר שלל אדה"ז מן הבינוני את הכעס, הרי אין מניע שיביא אותו "לשלם לו כפעלו" בתור נקמה, אלא רק אם יש לזה סיבות אחרות כדלהלן.

וגם, ב. מכיוון שרוב הלשונות כאן כתובים בסדר של "לא זו אף זו" (כמו: איזו טינא ושנאה; במידת חסד, וחיבה יתרה; המוח שליט ומושל), ומכיוון שלאו דנקימה חמור יותר מאשר כעס (אף שהוא "מדה רעה עד מאד", ראה לשון אדה"ז בשני העניינים בסי' קנו ס"ג, וסביר גם שאדה"ז לא הזכיר לאו דנקימה מפני היותו מושלל מראש אצל הבינוני ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" כמבואר בראש פרק זה),

לכן מסתבר יותר כמ"ש בביאור הרש"ג שהכוונה לשלם לו כפעלו ללא כעס [ראה גם ב'משכיל לאיתן'], וכמפורט בס' 'פניני התניא', שבזה בא למנוע לשלם לו כפעלו "כדי לחנכו", שבאופן כזה אין בו לאו דנקימה [וזאת - הן אם הכוונה למנוע מעצמו נזק בעתיד, והן אם הכוונה כדי לכפר על הפוגע, ע"ד המבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרו ס"ד שבאופנים אלה רשאי להימנע מלמחול לו].

ואף שכתב אדה"ז בשם הזוהר "ללמוד מיוסף עם אחיו", והרי יוסף ציער אותם בתחילה - היה זה רק מאהבתו אותם לכפר על עוונם [כפי שציין ע"ז הרבי לאוה"ת פ' מקץ בשם האלשיך], וזה שייך דווקא בצדיק גמור כיוסף ולא בבינוני, כי אצלו [שמידותיו טרם נתקנו] ייתכן שהדבר נובע מיצר השנאה המתעטף באיצטלא דקדושה [עכ"ד - והסוגריים שלי].

ואולי לכן ניסח זאת "ללמוד מיוסף עם אחיו" (ולא כבמהדו"ק "מיוסף ואחיו". אף שבלא"ה תמהו המו"ל שם על נוסח זה, שהרי הלימוד הוא רק מהנהגת יוסף ולא מהנהגת אחיו) - דהיינו ללמוד מיוסף כפי שפעל "עם אחיו" כאשר כבר הגיעו אחיו ובית אביו למצרים, ולא כפי שפעל לפני - כן, כשלא הכירוהו ולא היה עמהם ביחד.

איתא במאמר ש"פ ויחי תשל"ב ד"ה "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" ומסביר שם במאמר שחרבי זו התפלה וקשתי זה בקשה וזהו (דצלותי ובבעותי) ולכאורה מהו החילוק בין תפלה ובקשה דהרי כשמבקשים להקב"ה זה גם תפלה וכשמתפללים להקב"ה הרי מתפללים כדי לבקש את הצרכים שלו.

והנה ענין זה יובן עפ"י מה שכתבו בלקו"ש חי"א פ' בשלח שאצל בנ"י תפלה זה לאו דוקא שבנ"י מתפללים בשביל איזה בקשה מיוחדת, אלא שזהו אומנות של בני ישראל, כמו אומן שעושה את עבודתו מכיון שזה דרכו, כך בנ"י תפלה זוהי אומנותם, ע"ד שכתוב ברש"י שתפסו אומנות, ועי"ז אולי אפשר לבאר החילוק שבין בקשה לתפלה שתפלה היא לא דומה לבקשה, דבקשה, מבקשים כשצריכים משהו, משא"כ תפלה זוהי אומנות, שמתפללים מכיון שזוהי אומנות*.