שליח כ"ק אדמו"ר - איטיקא נ.י.
בתניא אגה"ק סי' ח' מבאר דהזריעה שזורעים באדמה אינה עצמות האילן והפירות, שהרי הזרע נרקב באדמה, אלא שכח הצומח שבארץ עצמו הוא המוציא והמגדל השבולת והאילן. עיי"ש. והנה, ביאור זה הוא לכאורה בניגוד למה שאומרים אנשי המדע בימינו, שיש בהגרעין את היכולת להצמיח, ולפי פנימיות העניינים, הצמיחה היא מהארץ עצמה, דהיינו מכח הצומח הכללי שהטביע הקב"ה בארץ (תדשא הארץ דשא גו'), והגרעין הוא רק בדרך אתערותא דלתתא "לכוון" ולעורר את כח הצומח הכללי שיצמיח פרי זה וכו'.
והנה, בשו"ת חלקת יואב חו"מ סי' י' חקר במי שזרע שדה חבירו, למי שייך הפירות, ועיי"ש שהוכיח מכמה מקומות בש"ס דהפירות לבעל הקרקע ולא לבעל הזרע, ולאח"ז מחלק בין זרעים שהזרע כלה לזרעים שאין זרעם כלה.
ולכאו' לפמ"ש באגה"ק ברור דכיון דהצמיחה היא מהקרקע ולא מהזרע, הפירות שייכים לבעל הקרקע.
אלא שעדיין צ"ע איך להתאים דברי אגה"ק, עם סוגיית הגמרא בברכות מ' ע"א דלר' יהודה עיקר אילנא ארעא, ומשמע דלרבנן דפליגי עלי' העיקר הוא האילן עצמו (ובח"י שם העיר מזה בנוגע לבעלות).
גם צ"ע להתאים דברי האגה"ק עם המבואר במשנה תרומות פ"ט, דיש זרעים שזרעם כלה ויש שאין זרעם כלה, ודיניהם שונים כתוצאה מזה, היינו שישנו חילוק לענין הזריעה בין סוגי הזרע עצמו, ובאגה"ק מבואר שכח הצומח הוא בארץ דוקא והזרע הוא רק מעורר אותו.