ברמב"ם בפ"ד מהל' תלמוד תורה ה"ו כתב: "אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתיישב וינוח, ואין שואלים שניהם כאחד, ואין שואלין את הרב בענין אחר אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו כדי שלא יתבייש", וב"כסף משנה": "בריש שבת דאמר ליה ר' חייא לרב כי קאי רבי כו' כלומר והיית מקשה לו והוה מכסיף",

והיינו מדאיתא בשבת ג, א: א"ל ר' חייא לרב: בר פחתי, לא אמינא לך כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי דלמא לאו אדעתיה כו'.

והנה בה"ז שם כפל הרמב"ם והזכיר שוב: "אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד ולא מגבוה ולא מרחוק כו' ואין שואלין הרב אלא בענין שהם קורין בו" ותמוה מאד מה ראה לחזור ולכפול הלכה זו, ועמד על כך ה"כסף משנה" שם ותירץ: "כלומד דלעיל אמר שלא ישאל את הרב רק באותו נושא שלומדים, שאם לומדים דיני שבת אל ישאלנו בדיני יו"ט, והשתא קאמר שאפילו באותו נושא עצמו שאין שואלים אלא בענין שהם לומדים, כלומר שהם עסוקים בדיני הוצאה מרשות רשות אל ישאלנו חבית שנשברה מה תקנה יעשו בשבת אף אם הכל בדיני שבת", ועי' ב"לחם משנה" ששיבח הפירוש וכתב שהוא מדוייק בלישניה דהרמב"ם ז"ל עיי"ש.

ולכאורה הדברים מתמיהים ביותר וצע"ג: א. אם בא להוסיף ולהחמיר שאפילו באותו נושא עצמו אין לשאול את הרב בדין אחר, למה לא אמרו בהמשך אחד בה"ו, ומה טעם חילקן לב' הלכות נפרדות בהפסק של דינים אחרים. ב. באמת מנא לן שעד כדי כך לא ישאל את הרב, ולא די בכך שפירש "במסכת אחריתי" ל"ענין אחר" (עיין בב"מ כג,ב: "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת כו'" וברמב"ם פי"ד מהל' גזילה ואבידה הי"ג: "בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא כו'"), מנ"ל לחדש כל כך ולומר שגם באותו ענין עצמו לא ישאלהו?

שוב מצאתי ב"מעשה רוקח" על הרמב"ם שהביא ה"כסף משנה" והקשה: "דמנא ליה לרבינו איסור זה, דבגמרא בשבת דף ג' לא אסרו אלא ממסכתא זו למסכת אחרת כו' ואפשר דרבינו דייק לה מדקאמר אי לאו גברא רבא הוא כסיפתיה וכיון שהטעם משום כיסופא לא שנא, ומסכת דקאמר לאו דוקא כו'", וגם זה דחוק קצת, שאין דרך הרמב"ם לכתוב דינים חדשים שאינם מוכרחים בגמ', ועוד ועיקר, שאם כן היה לו לכתוב רק ההלכה הב' וממילא הוא שבענין אחר לגמרי אינו יכול לשאול.

ובשו"ע יו"ד סי' רמו בהי"ב הביא להלכה את דברי הרמב"ם בפ"ד ה"ו הנ"ל, ובהי"ג הביא את ההלכה הב' אלא שהשמיט התיבות "שאין קורין בו" - ואולי הוא משום תמיהותיו בכס"מ, ולכאורה אין לו הבנה כ"כ וצ"ע.

ולכאורה היה מקום לפרש דבה"ז מיירי בתלמיד, היינו שמצד התלמיד לא ישאל אלא בדבר שהוא עוסק בו. אבל זה אינו, שאם כן היה לו לכלול שתי ההלכות האלו יחד, כמו שעשה בריש ה"ו: "אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתיישב וינוח".

והנלע"ד ששתי הלכות נפרדות הן, ובהקדים שיש לדקדק: שבהלכה ו' כתב: "בענין שהן עסוקים בו" ואילו בהלכה ז' כתב: "בענין שהן קורין בו". ועוד, שבה"ו כתב "כדי שלא יתבייש" ובהלכה ז' לא כתב כן.

וע"כ נראה, שבה"ו קאי בהא דלא יבייש ויכסיף את הרב בכך שישאלו בדבר שאינו עסוק בו, אבל בה"ז מיירי בענין אחר לגמרי, שצריך התלמיד לנהוג דרך ארץ כלפי הרב ולא לשאלו באמצע הענין, (ואולי הוא שלא יבלבלו), והרי שאר הדינים שבאותה הלכה מורין כן, שכתב שלא ישאל מגבוה ומרחוק, ואין שואלין אלא מיראה וכו', היינו שאינו מן הכבוד לשאול את הרב כשעומד מרחוק או מגבוה, ובאותה מדה אין זו דרך ארץ לשאול את הרב תוך כדי שיעור, בשום ענין אחר שאין קורין בו.

ואין זה משום שלא יתבייש, שהרי שואל אותו בענין שעסוקים בו, אלא שלא ישאל את הרב באמצע שיעורו אלא בדבר שמשמיע עכשיו לפניהם. וזה מדוייק שבה"ו כתב "עסוקים" היינו שלא ישאלו בענין אחר שאין עסוקים בו בבית המדרש, ובה"ז דייק שהן "קורין בו" היינו בעת שמלמד, וזהו שהמשיך: "ואין שואלין אלא מיראה כו'" שכל אלו הן הלכות בהנהגת התלמיד כלפי הרב.

ואולי אפשר להעמיסו גם בדברי הכס"מ ז"ל, שגם לפי משנ"ת הרי יש לשאול, לאיזה צורך השמיענו הרמב"ם הלכה זו, והרי בלאו הכי כתב לפני זה שלא ישאל את הרב כדי שלא יביישו, וע"ז כתב שיש הבדל, שההלכה של "כדי שלא יתבייש" מיירי בענין אחר לגמרי, אבל ההלכה הזו של הנהגת כבוד ויראה לרב היא גם באותו ענין שעסוקים בו בביהמ"ד, אבל אין קורין בו כעת.