כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה ה"ד "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר: וצדיק יסוד עולם. זה שצדק הכריע את כל העולם לזכותו והצילו".

והנה יש שינוי בלשון הרמב"ם: דכשמדובר בכף חובה הוא כותב "וגרם לו השחתה" ובזכות הוא כותב "וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

והנה מקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' בקידושין ד' מ, ב "ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עברה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. (ומוסיף רבי אליעזר ב"ר שמעון) שהעולם נידון אחרי רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה". וא"כ מלשון הגמ' משמע שבחובה וזכות פועלים אותו ענין, דכ' אותו הלשון על זכות ועל חובה - "שהכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות ולכף חובה". אבל מהרמב"ם נראה דמוסיף עוד דבר, שבחובה גרם רק לעצמו השחתה ולא לעולם כולו, ובזכות גורם לו ולהם תשועה והצלה. כלומר שהרמב"ם מחדש עוד דבר שבענין הכריע - בזכות וחובה שווים, ובענין השחתה ותשועה והצלה יש הבדל בין זכות וחובה, שבחובה גורם רק לו השחתה, ובזכות גורם לו ולהם תשועה והצלה.

וצלה"ב מאין מקור הרמב"ם לזה. וכן ילה"ב מה שהרמב"ם מוסיף הפס' וצדיק יסוד עולם שלא מובא בגמ' בקידושין.

והנראה לומר בכל זה דהנה בפ"ג מהלכות תשובה ה"א כתב הרמב"ם "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתרות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתרות על זכיותיו רשע, מחצה ומחצה בינוני. וכן המדינה אם היו זכויות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקה, ואם היו עונותיהן מרובין הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו וכו'". ובה"ב "אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו וכו' וכן מדינה וכו'" וממשיך "וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהן מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין וכו'".

ובלח"מ שם כתב שגם כשיש בעולם רוב עוונות, הצדיקים ניצולים. וכן כשיש במדינה רוב זכיות הקב"ה נפרע מהרשעים כל אחד ואחד לבדו, וכן כתב ה'עצמות יוסף' בקידושין ד' מ, ב - שגם כשימצאו במדינה שרובן חייבים יפסד המדינה והיחידים ינצלו בזכיותם, וכמו שהיה אצל נח, ועיין בחידושי המקנה בקידושין ד' מ, ב ד"ה ר"א בר"ש וכו'.

וא"כ חזינן מכאן שאפילו כשיש בעולם רוב עבירות אינו משפיע על הצדיקים שהם ניצולים, ולפי"ז הפירוש מכריע עצמו וכל העולם כולו לכף חובה הכונה על העולם הגשמי החיצוני ולא על נפשות הצדיקים, ולכן כתב הרמב"ם בה"ד שבחובה מכריע את עצמו וכל העולם כולו, הכונה על גשמיות העולם, אבל השחתה גורם רק לעצמו ולא לנפשות הצדיקים, כמש"כ הלח"מ וע"י. אבל בזכות, בנוסף על הא דמכריע את עצמו את כל העולם כולו לכף זכות - דהכונה על גשמיות העולם וחצוניותו -, גורם לו ולהם תשועה והצלה כלומר גם לנפשות שאינם צדיקים.

ומקורו של הרמב"ם מהגמ' יומא לח, ב: "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם". דמוכח מהגמ' שצדיק מציל גם נפשות אחרים, וזהו מה שמביא הרמב"ם גבי זכות שמביא לו ולהם תשועה והצלה, ומביא מהפס' "וצדיק יסוד עולם", שזהו בנוסף על מה שצדיק מכריע את כל העולם לזכות ומצילו, דזהו החידוש של ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על הגמ' בקידושין. וכ"ז הוא רק בזכות ולא בחובה, שבחובה גורם רק לו השחתה.

וכן יש להוסיף דהנה מובא בגמ' יומא ד' פו, ב "תניא היה ר"מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו". ובחדא"ג מהרש"א כתב שם הביאור מ"ט מוחלין גם לעולם כולו, ומסביר שזהו ע"ד מה דאיתא בקידושין מ, ב שהכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות, כיון שעשה תשובה זדונות נעשין לו כזכיות, ויש לו ריבוי זכיות והכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות. והא דמוחלין בזכותו לאנשים אחרים בודאי הפי' שמוחלין לנפשות אחרים, וזה על דרך מ"ש הרמב"ם שבזכות גורם לו ולהם תשועה והצלה, ועדיין יש לעיין בכל זה.