ברמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש הל' יב כתב וז"ל: "המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלט". ובהל' יג שם "אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג וכו'", עכ"ל.

ובמל"מ שם הקשה דהא אמרינן ביומא ד' פה, א "וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי ולא מעל מזבחי", ופירש"י "אם כהן הוא שבא לעבוד עבודה, ולא מעל מזבחי - אם התחיל העבודה אין מפסיק לבא לידון אלא משלים עבודתו", משמע דאף בכהן ההורג בזדון ועבודה בידו משלים עבודתו, והרוצח בשוגג נמי אין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו, וכמ"ש רבינו, נמצא שאין חילוק כלל בין שוגג למזיד, ואיך כתב רבינו מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח.

וכתב די"ל דהרמב"ם ס"ל דרציחה דוחה את העבודה אפי' אם התחיל כבר (והביא סייעתא להרמב"ם מסנהדרין דף לה, ב "אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת כו' אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות וגו' ואי אמרת דאם התחיל בעבודה אינו מפסיק הא איצטריך קרא לדיוקי מעם מזבחי ולא מעל מזבחי").

והנה הפמ"ג בסי' קכח (הל' נשיאת כפים) ס"ק נא הקשה על הרמב"ם דלמה בהל' תפלה ונשיאת כפים (פט"ו הל' ג) כתב "דרוצח אינו נושא את כפיו", והרי הוקש ברכה לעבודה בהיקש גמור (עי' בט"ז שם ס"ק לה) נמצא שגם אינו יכול לעשות העבודה, וא"כ למה בהל' ביאת המקדש לא מנה הרמב"ם רוצח בין הפסולין לעבודה (עי' במל"מ שם פ"ט הל' טו ועי' בס' מעשי למלך שם מה שכתב לחלק בין עבודה לנ"כ, ע"ש), וכתב די"ל דכיון דבדיעבד אם עבד לא חילל העבודה לא מנה אותו (והיינו דהל' תפלה איירי לכתחילה ולכן אמרינן התם דאינו יכול, משא"כ בהל' ביאת המקדש איירי אם פוסל דהיינו בדיעבד ורוצח בעבד - בדיעבד כשר) וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, אמאי מחלק בין שוגג למזיד.

וי"ל ובהקדים: דעי' ברמב"ם הל' תפלה שם (פט"ו הל' ג) וז"ל "העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש [אפילו בשוגג] אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנא' "ידיכם דמים מילאו" וגו' וכו' וכהן שעבד עבודה זרה בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנא' "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים" וברכה כעבודה היא שנא' "לשרתו לברך בשמו" וכו'". עכ"ל.

ובשלמא אי לא גר' אפילו בשוגג אתי שפיר - דהא דאמרינן דאינו יכול לעבוד היינו במזיד וכאן בהל' רוצח דאמרינן שקולט את העבודה בידו (וכשר לעשות העבודה) איירי בשוגג, אבל עי' בשו"ע שם סע' לה (ועי' ג"כ בפמ"ג שם ובשו"ע אדה"ז סעי' נ שם) דשפיר גר' אפילו בשוגג, וא"כ צ"ל בזה שאמרינן שלכתחילה לא יעבוד, ובדיעבד אי עבד כשר איירי ג"כ בשוגג (וע' בפמ"ג שם דמוכיח זה באופן אחר).

אלא צ"ל דהרמב"ם ג"כ סבר כרש"י דאם התחיל העבודה אין מורידין אותו, ורק דשם איירי בנוגע אם מורידין אותו לידון דהיינו אם ב"ד מורידין אותו (ועי' גם ברש"י דכתב "אין מפסיקין להא לידון") - ובזה סבר הרמב"ם דאין חילוק בין מזיד לשוגג דהרי לא חילל העבודה. וזהו הטעם שלא הביא הרמב"ם רוצח בכלל אלו שפסולין.

אבל בהל' רוצח שם איירי בנוגע גואל הדם אם הרג הרוצח בשעה שהוא עושה את העבודה - אם נהרג עליו או לא, ובזה כתב דאיירי דווקא בשוגג (דהרי במזיד צריך להפסיק כדי להרוג את זה ואינו עושה העבודה בשעה שהרג (עי' בילקוט שינוי נוסחאות להוצאת פרנקל אם הג' הוא בשעה שנהרג או שהרג) וא"כ אינו נקלט) וא"כ שפיר חילק הרמב"ם בין שוגג למזיד.

והנה בגליון הש"ס במכות דף יב, א הקשה על רש"י ד"ה טעה יואב וז"ל "בדרשא דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וכסבור דהיינו מעל מזבחי", עכ"ל, דמכאן משמע דאם היה תופס בגגו של מזבח היה נקלט, וביומא דף פה, א ד"ה ולא מעל מזבחי (הנזכר לעיל, ולהעיר שלכאורה ט"ס בגליון הש"ס שם שכתב דף פ"ג), משמע דוקא אם התחיל לעשות העבודה אז אין מפסיקין, אבל אם לא התחיל עדיין אינו קולט אפילו על גג המזבח, והניח בצ"ע.

אבל לפי מה שהסברנו בהרמב"ם אתי שפיר - דישנם ב' ענינים; אחד אם ב"ד מורידין אותו לדון, ואחד אם המזבח קולט, והוא סבר דלעולם אין מורידין אותו אם כבר התחיל העבודה וזה לא מיירי בנוגע אם קולט או לא, אלא אם ב"ד מורידין אותו. ובמכות שם איירי בנוגע אם קולט המזבח, ואחד מן התנאים שהמזבח יקלט הוא אם הוא ע"ג המזבח ועבודה בידו. וק"ל.