הרמב"ם בהל' יסוה"ת (רפ"י) מבאר: "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כו' שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות ויאמנו דבריו ... אומרים לו: אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות, והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן - בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולם יהי' בעינינו נאמן". ובה"ב ממשיך: "ובודקין אותו פעמים הרבה, אם נמצאו דבריו נאמנין כולן - ה"ז נביא אמת כו'". ובה"ג מבאר החילוק בפועל בין דברי העתידות של מעוננים וקוסמים לזה של נביא: שבנביא - כל דבריו מתקיימים, משא"כ במעוננים - אין מתקיימים כל הפרטים.

ובה"ד ממשיך: "דברי הפורעניות שהנביא אומר כו', אם לא עמדו דבריו - אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים 'הנה דבר ולא בא' ... אבל אם הבטיח על הטובה, ואמר שיהי' כך וכך, ולא באה הטובה שאמר - בידוע שהוא נביא שקר כו'. הא למדת, שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא כו'".

והנה מפשטות הל' בריש הפרק לכאורה משמע, שהדרך להוכיח שה' שלחו הוא ע"י הודעת דברים העתידים בין לטובה ובין לרעה, שהרי אין הרמב"ם מחלק שזהו דוקא כשהוא מודיע טובה.

והא דמבואר שיש הבדל בין טובה ורעה, זהו אם רוצים להוכיח שהנביא אינו נביא. דאזי דוקא אם אמר לטובה ולא נתקיים - א"כ יש הוכחה שאינו, ובפשטות אף אם קודם לזה הוכיח שהוא כן נביא; ואילו אמר דברי עתידות לרעה ולא נתקיים, אין זה הוכחה שאינו נביא. אבל אם הודיע דברי עתידות לרעה ונתקיים נבואתו - לכאורה זה ג"כ יכול להוכיח על אמיתית נבואתו.

אמנם מה"הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן נבואתו" לכאורה משמע, שרק ע"י דברי טובה יבחן הנביא - בין להראות שהוא נביא ובין להראות שאינו נביא.

וההסברה בזה י"ל ע"ד (ולא ממש) הא דעדים המעידים עדות שא"א להזימה - אינם נאמנים. ובפשטות הטעם הוא (אף דבעצם נאמנות העדים הוא גזה"כ): דההוכחה שעדים אומרים אמת הוא רק באופן דיכולים להזימן ולהוכיח שאין זה אמת, אבל כשאין אפשרות זו - אינם נאמנים.

וא"כ י"ל דעד"ז כאן: דהא דאפשר להוכיח אמיתתו של נביא - הוא רק כשאומר דברי נביאות באופן כזה דאם לא יתקיים יווכח שהוא נביא שקר, דאז דוקא אם הי' אמת ה"ז הוכחה שהוא נביא אמת; אבל אם אמר דבר, שאפילו אם לא יבא לא יהי' מזה הוכחה שהוא נביא שקר - א"כ אף אם כן יבואו דבריו, מ"מ אי"ז הוכחה שהוא נביא אמת.

אבל לאידך י"ל, דכיון דכמה פעמים אמר דברי העתידות ונתקיים - ה"ז הוכחה על נביאותו, ואף שאמר על דבר שאם לא יתקיים אעפ"כ לא יחזיקוהו כנביא שקר, וכדמשמע מפשטות לשון הרמב"ם בריש הפרק. וצ"ב.