כבר דנו בסתירה - לכאורה - ברמב"ם הל' איסורי ביאה ספי"ג, בין הביטויים "חוששין להן... ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם" (סהט"ו), "הוכיח סופן על תחילתן" (הט"ז) לבין הנפסק "וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבר ע"ז הרי הוא כישראל מומר... ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן" (הי"ז).

הרה"ג ר' לוי"צ הלפרין שליט"א מציע להבין זאת כך:

מי שודאי מצאו לו עילה, גיורו מסופק, ללא חזקת יהדות. כל עוד לא נתברר בוודאות ששומר מצוות (גם אם נתברר שעובד ע"ז, כמעשה נשי שלמה, רק "מעלה עליו הכתוב כאילו הן נכריות" וכן "הוכיח סופן על תחילתן" מבחינה רוחנית, אך בהלכה-למעשה) אינו אלא ספק-גר, שקדושיו קידושין מספק ומחזירין אבידתו מספק, אבל אסור בנישואין עם בת ישראל, ואם אשה היא גם זרעה ספק-גרים (וזה נוגע למעשה למספר רב של גרים-לשם-אישות המתגיירים בארה"ק, שאם לא נתברר ששמרו מצוות בתקופה כלשהי שאחר הגיור לא יצאו מכלל ספק זה). אולם אם נתברר בתקופה כלשהי לאחרי הגיור ששומר תומ"צ, אושר גיורו כוודאי, וגם אם המיר אח"כ אינו אלא ישראל מומר.

ואילו רבים אחרים, כמו הגרז"נ גולדברג שליט"א, פוסקים שעל הבי"ד לעקוב אחרי "בעלי העילה", ואם אכן הוכח שאינם שומרים מצוות על הבי"ד לבטל את הגיור לגמרי. וצ"ע איך מיישבים את האמור בהלכה יז.

אמרו לי שעסק בזה הרב גורן ז"ל בפס"ד המפורסם שלו בענין האח והאחות (אבל לא מצאתי שם), וכן הרב ברנד (מצרפת-ערד) בספרו על הלכות גרות. ואינו תח"י.