ברמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ה הי"א, וז"ל: "יצא חוץ לתחום עיר מקלטו (אחר שבי"ד הגלו אותו לשם, המעתיק) בשגגה, כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו. הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם הרי זה נהרג עליו" עכ"ל.

והנה בדין הראשון שמביא הרמב"ם שאם הרגו את הגולה כשיצא חוץ לעיר מקלטו בשוגג, אזי הדין שחייבים גלות, דנו בזה האחרונים, האם זה מיירי כשהרגו בשוגג או אף אם כשהרגו במזיד.

המנחת חינוך (מצוה ת"י)* סובר דהדין הנ"ל הוא רק כשהרגו להגולה בשוגג אבל אם הרגו במזיד, הרי הוא נהרג. והנה הגם שזה נראה פשוט לכאורה, אבל מהמשך לשון הרמב"ם לא נראה כן. דהרי דין הב' דאם הרגו בתוך תחום העיר (אפילו גואל הדם) נהרג עליו, איירי בודאי רק כשהרגו במזיד ולא בשוגג, דלא מצינו דבר כזה דבשוגג יהיה חייב מיתה, והרמב"ם כותב ב' דינים הנ"ל בחדא מחתא בלי לחלק ביניהם, שמזה משמע דגם דין הראשון אייר בהרגו במזיד ומ"מ רק גולה ואינו נהרג, וטעמא בעי.

ובערוך לנר (מכות יב, א) ד"ה והתניא, עומד ע"ז וסב"ל דגם במזיד אינו נהרג עליו, וטעמו דהרי הרמב"ם (פ"ה ה"ט וה"י) ס"ל כרב הונא (מכות י, ב) דגואל הדם שהרג את הרוצח במזיד קודם בואו לעיר מקלטו, פטור, שהתורה אמרה "ולו (לגואל הדם, עיי"ש בגמ') אין משפט מות", וא"כ מסיק הערול"נ שגם כאן פטור גואל הדם מק"ו וכו' עיי"ש.

אבל קשה לומר כן, דא"כ הו"ל להרמב"ם לחלק בהדיא בין שוגג למזיד, דדוקא בשוגג גולה ובמזיד פטור וכנ"ל, ועוד והוא העיקר, הלא כל הפטור של רב הונא איירי רק בגואל הדם ולא בכל אדם, וכאן בהלכה זו כותב הרמב"ם "כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו" ואינו מחלק בין שוגג למזיד וכנ"ל.

ואולי א"ל בפשטות, דהנה בהלכה יו"ד כותב הרמב"ם "נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו, ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם" (ולאח"ז ממשיך בהלכה שלנו, מה הדין אם יצא בשוגג או אם נהרג תוך עיר מקלטו).

והנה בפשטות יכולים לומר דיצא בזדון, היינו שאמר (בפני עדים, וכיו"ב) שהוא יוצא מהעיר מקלט (ואזי מותר לגואל הדם להורגו, ושאר כל אדם פטור עליו), אבל יצא בשוגג, צ"ל מה פירושו, איך אנו יכולים לדעת אם יצא בשוגג אם לאו. וא"כ צריכים לומר שכל שאין הבי"ד יודעים שזה הי' במזיד, תולים שהי' בשוגג. ולכן כותב הרמב"ם אם יצא בשוגג - היינו שאין הבי"ד יודעים בפירוש שיצא בזדון (אזי פשוט שאסור להורגו), שאם הרגו אותו, אפי' במזיד אין חייבים עליו, מאחר שאפשר שיצא בזדון, ואי אפשר להורגם, ולאידך גיסא הרי הם גולים, מפני שהרגו בשוגג, (שיכולים לטוען, או שטוענים עבורם וכיו"ב) שחשבו שיצא בזדון (שאז אין חיוב בהריגתו).

[רק שצריכים לדון באומר מותר כזה, היינו שיש מקום לומר שיצא בזדון האם זה קרוב למזיד או קרוב לאונס וכו' ואכ"מ].

---