הרמב"ם בהל' ע"ז (פ"ד ה"ו) פוסק בנוגע לעיר הנדחת, שגם הנשים והטף של אלו שעבדו ע"ז נהרגים לפי חרב. והקשו ע"ז כו"כ מהאחרונים, איך יתכן להרוג את הנשים והטף, הרי כיון שאם יוזמו העדים לא יקיימו בהם את אשר זממו לעשות, שהרי הם זממו להרוג גם את הנשים והטף, ואילו את נשיהם וטפם של העדים א"א להרוג, דכתיב "ועשיתם לו - ולא לזרעו" (כדאמרינן בריש מכות לגבי עדות בן גרושה עי"ש, והתוס' שם בד"ה "בעינן" הוסיפו דדרשינן גם "לו - ולא לאשתו"), ולהרוג את העדים בלבד ג"כ א"א, שהרי צריך להתקיים בהם כאשר זממו לעשות, ונמצא שהם עדים שאי אתה יכול להזימן, וא"כ אפי' את האנשים של העיר הנדחת אין להרוג?! (וראה במנ"ח מצוה תס"ד שהאריך בביאור הקושיא מכמה צדדים, והניח בצע"ג).

והנה יש שרצו לתרץ, שדוקא בעדות בני גרושה צריך שייפסלו הם ונשיהם ובניהם, כדי שיתקיים הדין ד"כאשר זמם", שהרי כך רצו לעשות לנידון, לפסול אותו ואת זרעו. אולם לגבי עדי עהי"נ, הרי זה כאילו העידו על כל בני העיר אנשים נשים וטף, לחייבם מיתה, וממילא גם במיתת העדים עצמם מתקיים "כאשר זמם", כי לגבי כל אחד ואחד מבני העיר מתקיים כאשר זמם כשנהרגים העדים. דאל"כ, כשמעידים עדים על משפחה שלימה לא תתקבל עדותן, משום שאם יוזמו לא יתחייבו מיתה אלא העדים בלבד, והם זממו להרוג משפחה שלימה?! אע"כ שה"כאשר זמם" מתקיים ביחס לכל אחד ואחד בנפרד, שרצו להרגו בעדותם, שכשנהרגים העדים מתקיים הדין דכאשר זמם (ראה בהגהות הגרי"פ פערלא על המנ"ח שם, שכתב שלדעתו אין כאן "סרך קושיא" מכח הביאור הנ"ל, וכ"ה גם בקה"י על מכות ס"ב).

ב

ולענ"ד אין זה מספיק לתרץ קושיית המנ"ח, דאמנם זה פשוט ששני עדים נאמנים לחייב מיתה אפי' אלף אנשים, ולא אמרינן דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, שהם זממו לחייב אלף מיתות, ואילו הם לכשיוזמו לא יתקיימו בהם אלא שתי מיתות, דבודאי שכלפי כל אחד ואחד מהנידונים יתקיים ה"כאשר זמם" במיתת העדים, ולא איכפת לן שמיתה זו באה גם בשביל כאשר זמם לאנשים אחרים. ועד"ז גם אם יעידו על אדם ובנו ובן בנו שעברו עבירה שחייבים עליה מיתה - יתקיים הכאשר זמם בהריגת העדים לבדם, ואין צריך להרוג גם את בניהם וכו'.

אולם כ"ז אמור כשהעדים מעידים על כל אחד ואחד מהאלף שהם עברו עבירה המחייבת מיתה. אבל בנדו"ד, שהם לא העידו כלום על הטף והנשים, ומ"מ ע"פ עדותם שעל האב עונשים הב"ד גם את הטף והנשים, והעדים לכשיוזמו לא יהרגו את נשיהם וטפם, הרי שחסר כאן בועשיתם לו כאשר זמם, ודמיא לעדות בן גרושה וחלוצה, והדרא קושיא לדוכתא.

ג

ואוי"ל הביאור בזה ע"פ המבואר בלקו"ש ח"ט שיחה ב' לפר' ראה, בגדר העונש דעיר הנדחת, שהדין של "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", אינו דין בנפרד על כל אחד מתושבי העיר, אלא על כל יושבי העיר ביחד. והיינו, שאין כאן הרבה יחידים שיושבים בעיר אחת, אלא נהיה כאן מציאות אחת של ציבור עובדי ע"ז (ע"ש היטב). ועפי"ז מבאר שם כו"כ ענינים בדין עיר הנדחת.

ובס"ה שם מבאר עפ"ז הקושיא הידועה איך הורגים את הטף והנשים שלא חטאו? ומבאר שהדין של "הכה תכה וגו'", הוא לא כמו כל חיוב מיתה, שבא כעונש על חטא, אלא זהו דין על "יושבי העיר", ומצד שייכות הנשים והטף לבעליהם ואביהם, אזי גם הם (כל זמן שהם נמצאים בעיר) יצאו ממציאותם כיחידים, ונהיו כחלק מציבור יושבי העיר, שעל יושבי העיר הזו נאמר "הכה תכה את גו' לפי חרב"1 (וע"ש בסעי' שלאח"ז בנוגע לממון העיר, שאפי' נכסי הצדיקים שבתוכה נשרפין בכלל שללה, שמבואר היטב ע"פ הנ"ל).

ועפ"ז י"ל, שלכן אין חסרון של עדות שאי אתה יכול הזימה בנוגע לנשים והטף, משום שהריגת הנשים והטף אינה מתייחסת לעדות העדים, שהרי אין בהריגתם משום עונש לאביהם על חטאו, אלא ענין בפ"ע, שלאחרי שהעדים מעידים על כל יחיד בפ"ע שחטא בחטא ע"ז, ובאמת מצד עצם העדות נתחייב בסקילה ככל עוע"ז, אלא שאם לאחר כל גמר העדות נמצא שרוב אנשי העיר הודחו, אז "מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין את כל נפש אדם . . טף ונשים" (לשון הרמב"ם שם), שאז יש חלות דין חדש של עיר הנדחת ע"י בי"ד הגדול, שאין לזה שייכות להעדים, שהם העידו עדותם בבית דין שבעירם, ואינם צריכים לחזור ולהעיד בבי"ד הגדול כלל (כן כתב המנ"ח שם באות יט בדעת הרמב"ם). וממילא זה שיש גזיה"כ שבעיר הנדחת כולם נעשים מציאות אחת וכנ"ל, ובדרך ממילא גם הנשים והטף נהרגין, א"א לייחס זאת לעדים, ואין זה דומה לכל עונש שמוטל על אדם שהעדים מעידים עליו שעבר עבירה שמחייבת אותו מיתה.

וזה שהם זממו שגם הטף והנשים יהרגו, הרי זה דומה לעדים שיעידו על אחד שחייב מיתה שהוא בן למשפחה שכבר הי' בה רח"ל כמה אסונות, או שהוא בן יחיד להוריו וכיו"ב, שאז הכאב מהריגתו הוא גדול יותר, ואילו אצל העדים אין את הפרטים האלו, שאם העדים יהרגו, הכאב מהריגתם יהי' פחות, שפשוט שאין כאן חסרון ב"כאשר זמם", משום שפרטים אלו אינם שייכים לעדותם. ועד"ז בנדו"ד, שהריגת הנשים והטף הוא ענין שאמנם מתגלגל כתוצאה מעדותם, אבל אין זה שייך ישירות לעדותם, ודו"ק.

ד

ויש להוסיף ולהטעים הנ"ל (שאין להריגת הטף והנשים שייכות ישירה לעדותם), שהרי פסק הרמב"ם שם שאם "חזרו ועשו תשובה מוטב", ובשיחה הנ"ל מבאר ע"פ מ"ש הצפע"נ, שאין זה שלא מגיע להם שום עונש, אלא שאין להם דין עיה"נ. והטעם ע"ז, כי התשובה מועלת להחזירם לדין יחידים שעבדו ע"ז, ומתבטלת המציאות של "ציבור" של יושבי העיר (המבואר לעיל), ולכן דינם בסקילה, ואין הורגים את הנשים והטף (ע"ש).

ונמצא דבאמת על אותו מעשה שהעדים מעידים עליו, הרי מצד עצם המעשה היה יכול לפטור את עצמו מדין עיה"נ גם לאחרי המעשה (שרוב אנשי העיר עבדו ע"ז), שהרי אילו היה חוזר בתשובה, לא היו הורגים את אשתו וילדיו, ורק הוא היה נסקל, וא"כ, זה שלא שב בתשובה, וממילא חל עליו דין עיה"נ, ולכן הורגים את הנשים והטף, אין לייחסו כלל לעדות העדים, שלא הי' בכוחה רק לחייבו סקילה.

ומיושבת קושיית המנ"ח, שאין כאן כל חסרון של עדות שאי אתה יכול להזימה לגבי הטף והנשים, משום שאין להריגת הטף ונשים שייכות להעדים, אלא דין בפ"ע מגזיה"כ של "הכה תכה את כל יושבי העיר וגו'", וכנ"ל.

ה

ועפ"ז יוצא גם נפק"מ להלכה, שהמנ"ח שם באות כב כתב שנראה לו שאם "באו הרבה כיתי עדים וכמה כתות העידו על אנשים הרבה, אך לא היה עדיין רוב, וגמרו הבי"ד דינם לסקילה, ואח"כ באו עדים על עוד אנשים והשלימו לרוב, א"כ הבי"ד חוזרים מגמר הדין הראשון ודנין וגומרים דינם בסייף, א"כ אם הוזמו העדים האחרונים שנגמר דינם לסייף על ידם, העדים חייבים סייף מכאשר זמם".

ולפענ"ד גם באופן כזה יהיו העדים זוממים חייבים סקילה ולא סייף, משום שכנ"ל מיתת סייף זהו דין מיוחד באנשי עיה"נ, מצד הגזיה"כ של "הכה תכה וגו' לפי חרב", שנעשים "מציאות חדשה" (וכמבואר שם בשיחה סוס"ד), אבל זהו לא בכח העדים, שעדותם היא עדות על כל יחיד ויחיד בפ"ע, רק שאם מתברר שכל היחידים הללו הם רוב אנשי העיר, אז חל עליהם ע"י בי"ד הגדול דין של עיה"נ, ומיתתם בסייף, ולכן אם הוזמו העדים, בכל אופן מיתתם בסקילה, שזהו ה"כאשר זמם" אצלם ולא סייף.

ואמנם המנ"ח עצמו הרי לא למד כך את הגדר דעיה"נ, כפי המבואר בשיחה (שהרי הניח את קושייתו בצע"ג, ולפי היסוד המבואר בשיחה הרי לק"מ), ולכן כתב שנראה לו שמיתתם בסייף. ולכן גם באות כג כתב שיצטרכו העדים זוממים לשלם ממון ליורשים של אנשי עיה"נ אם כבר נהרגו ואח"כ הוזמו, דליכא חיוב מיתה, דאין העדים נהרגין מצד ה"כאשר זמם - ולא כאשר עשה". אבל על שריפת הנכסים שבעיר יצטרכו לשלם, ע"ש בפרטיות.

ולפענ"ד, לפי היסוד המבואר בשיחה, י"ל, שכל הדינים המיוחדים של עיה""נ כשריפת שללה ומיתת סייף אינם שייכים ל"כאשר זמם" דהעדים, ולכן בכל אופן העונש היחידי שאפשר להעניש את העדים זוממים בעיה"נ הוא רק סקילה ותו לא.

[ולהעיר עוד, שאפי' לפי הבנת המנ"ח בכללות העונש דעיר הנדחת, א"א לכאו' להעניש את העדים זוממים בעונשי עיר הנדחת (כמיתת סייף או איבוד ממון), דהרי כמבואר ברמב"ם שם ה"ב, דאם הודחו רוב אנשי שבט מישראל אינה נעשית עיה"נ, אלא נדונים כיחידים שעבדו ע"ז. וא"כ יכולים העדים לטעון, דמהיכן היו יכולים העדים לדעת שלא יבואו עוד עדים ויעידו גם על עוד אנשים, עד שיגיע למספר של רובו של שבט. וע"ד מה דאיתא בב"ק (כד, ב) לגבי שור מועד, שהעדים זוממים יכולים לטעון "אנן מי הוה ידעינן דבתר תלתא יומי אתו הני ומייעדי ליה". עיי"ש].

1) בספר 'חמדת ישראל' (קונטרס נר מצוה דף י) להגרמ"ד פלאצקי ז"ל, כתב לתרץ קושיית האחרונים הנ"ל, ע"פ מה שמובא שם בשם הגר"א שעיר הנדחת נדונת כמשפט בני נח (ושלכן דינם בסייף כמשפט ב"נ), ולכן בדיני ב"נ אין כל צורך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה.

אך באמת בשיחה הנ"ל מבואר בס"י, שאדרבה, כל המושג של "ציבור" ("קהל") קיים רק בבני ישראל ולא אצל ב"נ, שאצלם אין אחדות אמיתית וכו', וממילא כל הגדר המיוחד של עיה"נ הוא דוקא מצד היותם ישראל, ונידונים בדיני ישראל ולא כבני נח. ולא באתי אלא להעיר.