שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא
כתב הרמב"ם הלכות תפילה פ"י ה"ו "מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק שלא התפללו אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה" עכ"ל.
והשיג ע"ז הראב"ד "אין כאן נחת רוח", עכ"ל.
והנה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם ביאר מחלוקת זו בשני אופנים:
אופן הא': עפ"י דברי הכסף משנה, דלהרמב"ם, פוסק ואפי' באמצע ברכה, כיון דתפילת נדבה ותפילת חובה אינן יכולין להצטרף, משא"כ בערבית דהיא רשות. ואעפ"י שהרמב"ם כתב ש"קבעוה חובה", היינו שקבעו חובה להתפלל תפילת נדבה זו של ערבית, אבל ערבית בעצמה היא תפילת נדבה, ואינו פוסק באמצע ערבית. כי מצטרפת היא עם חצי' של תפילת נדבה.
אבל להראב"ד תפילת ערבית היא חובה ממש - לאחר שקבלוה עליהם כתפילת חובה. ולפיכך גם בתפילת ערבית, צריך להפסיק באמצע הברכה. ואי אפשר לצרף תפילת חובה עם תפילת נדבה.
אבל הא גופא טעמא בעי, אלמה לדעת הרמב"ם תפילת ערבית אפי' לאחרי שקבעוה כחובה, נשארת בעצמה תפילת נדבה, ולהראב"ד נעשית ערבית בגדר תפילת חובה1?
וי"ל בזה עפ"י הכלל המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם, העיקר על האדם לברר שכלו והעולם, והעיקר הוא החידוש שהבן-אדם פועל ע"י שכלו ופעולותיו.
משא"כ להראב"ד העיקר הוא האמונה, והקשר להקב"ה, שנפעל ע"י מעשה המצוות, יעויי"ש.
וידוע ג"כ הפתגם מ"היום יום" - כ"ט מנחם אב, "גבוהה יותר היא הדרגה בה מובילים יד ביד מלמעלה, יקרה יותר היא העבודה בכח עצמו".
ומובן למה הראב"ד נוטה לפסוק שתפילת ערבית נשתנית ונעשית תפילת חובה - כי לשיטתו "גבוהה יותר היא הדרגה בה מובילים יד ביד מלמעלה, והעיקר הוא מה שה' מוביל אותנו ע"י מעשה המצוות. ויש מעלה מיוחדת כשהתפילה נעשית חובה.
ולעומתו הרמב"ם סובר שהעיקר הוא מה שהאדם פועל בעצמו, היינו "יקרה יותר היא העבודה בכח עצמו", נוטה לפסוק שתפילת ערבית. בלשון הגר"ח מבריסק "נשארת בעצמותה נדבה ורשות", היינו מה שהאדם פועל בעצמו.
אופן הב': דהנה הרמב"ם והראב"ד נחלקו בריש הלכות תפילה פ"א ה"ט, דהרמב"ם כתב בנוגע לתפילת נדבה "אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו, וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר", עכ"ל. - והראב"ד משיג ע"ז "אע"פ שלא יחדש".
וא"כ להרמב"ם, דצריך לחדש בתפילת נדבה, א"כ אם התחיל בתורת חובה, אי אפשר לו לגמור התפילה בתורת נדבה, דשני סוגי תפילות הן ואי אפשר לערבן, וצריך להפסיק באמצע, (וג"כ שעבר על איסור, כשהתפלל שוב מבלי לחדש בה דבר).
משא"כ להראב"ד דל"צ לחדש דבר בתפילת נדבה, אין בעיא לצרף תפילת חובה עם תפילת נדבה, ובקלות הופכת התחלת התפילה שהיתה בתור חובה, להיות תפילת נדבה (וג"כ שלא עבר על שום איסור בזה שהתפלל שוב, כי ל"צ לחדש בה דבר), וממילא כוונת השגת הראב"ד היא, (לא כבאופן הא' דבערבית ג"כ צריך להפסיק2) אלא דגם בשחרית ובמנחה, אינו צריך להפסיק.
וסב"ל דמימרא זו בגמ' שצריך להפסיק באמצע, היא שלא אליבא דהלכתא. ואליבא דהלכתא אין בעי' לצרף תפילת חובה עם תפילת נדבה, יעויי"ש באריכות.
ועפ"י הכלל דלקו"ש חל"ד נצבים ב' הנ"ל, מובן, דלהרמב"ם שהעיקר מה שהאדם פועל בשכלו וכו' צריך בתפילת נדבה לחדש בה דבר, ותפילת נדבה וחובה שני סוגי תפילה הן:
ולהראב"ד דיו שיאמר המילים שתקנו חז"ל, שבזה מתקשר להקב"ה, ול"צ שיחדש מעצמו ומשכלו דבר, כי "גבוהה יותר היא הדרגה בה מובילים יד ביד מלמעלה", היינו ע"י אמירת התיבות שתקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה ואפשר לצרף תפילת נדבה וחובה, ואין ביניהן חילוק גדול כ"כ כי הן אותן התיבות, ואפשר לצרפן.
ולב' האופנים, יש לפרש השגת הראב"ד "אין כאן נחת רוח", היינו אין נחת רוח למעלה, מזה שערבית נשארה תפילת נדבה, ויש יותר נחת רוח כשערבית היא חובה. ואין נחת רוח מזה שמחדשין דבר בתפילת נדבה, ויש יותר נחת רוח כשאומרין התיבות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.
)
1) ועפי"ז מסביר הגר"ח עוד מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בהלכות תפילה פ"ג ה"ט "ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפללו ערבית של מוצאי שבת בשבת. לפי שתפילת ערבית רשות, אין מדקדקין בזמנה", עכ"ל.
והשיג ע"ז הראב"ד "אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה".
היינו, דלהרמב"ם תפילת ערבית אפי' לאחרי שקבעוה כחובה נשארת בעצמותה תפילת נדבה, ולפיכך מותר להקדים ולהתפלל אותה מבעוד יום.
ולהראב"ד לאחרי שקבעוה כחובה, היא בגדר חובה ממש, ואין ראוי להקדימה אלא לצורך גדול.
ולו היה כדברי הגר"ח הנ"ל, הו"ל להראב"ד לכתוב, אין ראוי לעשות כן מפני שתפילת ערבית חובה. אבל הראב"ד כותב "אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, והלא צריך לסמוך גאולה לתפילה".
והנראה לומר דמחלוקת אחרת ישנו בין הרמב"ם והראב"ד, דלהרמב"ם מותר לו לברך ברכות ק"ש, לפני צאת הכוכבים. כשי' ר"ת הובא בריש מס' ברכות.
משא"כ הראב"ד סב"ל, דאינו יכול לברך ברכות ק"ש לפני צאת הכוכבים, ולפיכך אם מתפלל ערבית מוקדם, אינו יכול לסמוך גאולה לתפילה (עי' בארוכה בכ"ז בטושו"ע או"ח סי' רל"ה - וסי' רס"ז ורצ"ג) כי ברכות ק"ש, אינו יכול לומר עד לאחר צאת הכוכבים.
ולפיכך כותב הראב"ד דהסיבה היחידה שיכול לוותר על לסמוך גאולה לתפילה, זה רק לצורך שעה, היינו לצורך מצוה.
משא"כ להרמב"ם ור"ת דיכול לברך ברכות ק"ש לפני צאת הכוכבים, אינו מוותר בזה שמקדים לקרות ק"ש לפני צאת הכוכבים - הענין דלסמוך גאולה לתפילה. ואכ"מ להאריך במחלוקת הפוסקים הנ"ל, אי מותר לברך ברכות ק"ש לפני צאת הכוכבים, הגם שקריאת שמע עצמה פוסק הרמב"ם דצריך לחזור ולקרותו לאחר צאת הכוכבים, - אי אסור לקרוא ברכות ק"ש לפני צאת הכוכבים.
אבל עכ"פ עפ"י מה שביארנו בגליון תתפח (ע' 41), דלהרמב"ם העיקר דקריאת שמע היא קבלת מלכות שמים, דזה חיוב תמידי, מובן למה מיקל לקרוא ברכות ק"ש כר"ת, גם לפני צאת הכוכבים.
אבל להראב"ד דהעיקר בקריאת שמע הוא קריאת הפרשה, ויש שני חיובים נפרדים לקרוא ק"ש ביום, ולקרוא ק"ש בערב, סובר דבשום פנים ואופן אסור לקרוא ברכות ק"ש לפני צאת הכוכבים.
ועפ"י ביאור הנ"ל אפשר להסביר עוד, דלהרמב"ם ק"ש ערבית ושחרית מצוה חדשה היא. ובפרשת דרכים דרך מצוותיך חלק ראשון כתב דלדעת הרמב"ן ב' מצוות הם דהזמן מחלקם, וידוע דהרמב"ן בריבוי מקומות סובר כהראב"ד.
ומובן דלהרמב"ם דעיקר המצוה היא קבלת עול מלכות שמים, והרי"ז מצוה תמידית, אי אפשר בשום פנים ואופן לחלקן לשתי מצוות.
אבל להרמב"ן והראב"ד וסייעתו דהעיקר במצות קריאת שמע היא קריאת הפרשה אפשר בהחלט לחלקן לשתי מצוות, שחרית, וערבית.
והעירני ידידי השליח הר' מרדכי פרקש שי' דלכאורה הרמב"ם בדרך כלל מדייק יותר שיקראו הברכות כמטבע שטבעו בהן חכמים דווקא, - ראה רמב"ם הלכות ברכות פ"ב הי"ב, והלכות תפילה פ"י הי"ג - ואלמה פה מיקל הרמב"ם לקרות ברכות ק"ש לפני צאת הכוכבים.
וי"ל דלזה התכוון הגר"ח לבאר, דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא אי תפילת ערבית רשות. דכיון דתפילת ערבית רשות לדעת הרמב"ם, הרי לכתחילה נתקנו הברכות לקוראן כשהציבור קורא ק"ש, ואי הוי תפילת ערבית חובה, לא הי' הרמב"ם מיקל לקרוא ברכות ק"ש לפני צאת הכוכבים, דהוה דלא כמטבע שטבעו בהן חכמים, ועי' לקמן בהערה באריכות הביאור.
2) ועפ"י אופן הב' יתיישב קושיית האור שמח על הרמב"ם, בהלכות תפילה פ"י ה"ז, דהרמב"ם פוסק "מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא ואם נזכר והוא בתוך התפילה גומר ברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל של שבת", דלכאורה למה אינו פוסק באמצע הברכה, כמו בהלכה שלפנ"ז דמי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפי' באמצע ברכה, ומתרץ האור שמח, דבה"ו, כשהוא כבר התפלל וחוזר להתפלל עוד הפעם מבלי שיחדש בה דבר הרי עובר על איסור ולפיכך צריך להפסיק באמצע הברכה, אבל הי"ח ברכות להתפלל בשבת אינו איסור, אלא רשות, ולא אטרחוהו רבנן, וכו', וא"כ אם התחיל אינו צריך להפסיק באמצע הברכה.
אבל לדעת הראב"ד דל"צ שיחדש בה דבר, וא"כ להתפלל שוב אעפ"י שכבר התפלל אינו איסור, רק רשות, ואעפי"כ פסק הראב"ד דצריך להפסיק באמצע, אפי' בתפילת ערבית, וא"כ אלמה לא השיג הראב"ד על הרמב"ם דגם בתפילת י"ח בשבת שהיא רשות, ולא איסור, ג"כ צריך להפסיק באמצע הברכה.
ולאופן הב' מהגר"ח יומתק, דלהראב"ד, אינו צריך להפסיק לא בערבית ולא בשחרית ולא במנחה.
ומובן למה לא השיג על הרמב"ם, ומסכים, דבשבת אם התפלל תפילת י"ח של חול אינו מפסיק באמצע הברכה, אלא "גומר ברכה שהתחיל בה".
Download PDF