ידועה הקושיא במה שפסק הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ד) ד"מקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו", דהרי ר' יוחנן חולק על מימרא זו דר"א (ברכות לד, ב).

ועי' בלקו"ש חי"ז עמ' 186 הערה 45 מה שדוחה כ"ק אדמו"ר את המובא בשם הרוגצ'ובי דמקור הרמב"ם הוא מהא ד"המקדש ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת", עיי"ש (ועי' לקו"ש חלק יד 363 וחל"ד עמ' 290).

ולכאורה יש להביא ראי' לפס"ד זה מהגמ' במסכת ב"ב דף טז, ב "כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים . . והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה אדהכי איתער בהו רבא א"ל דרדקי הכי א"ר יוחנן ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו שנאמר וכו'".

וא"כ מפורש דישמעאל כיון שעשה תשובה נק' צדיק שלכן נאמר בו גויעה ואסיפה כבצדיקים.

ובסוגיא דברכות שם הרי סב"ל לר' יוחנן שבע"ת הם פחותים מדרגא בצדיקים - א"כ אפ"ל דלכן למד הרמב"ם שרבא שם בסוגיא דב"ב פסק דלא כר' יוחנן (ואואפ"ל יתירה מזו דהנה בגמ' הוצאת "עוז והדר" מציינים שבכת"י איתא מימרא זו – "כל מיתה שיש בה" בשם ר' יוחנן. וא"כ אפ"ל דלמד הרמב"ם שגם ר' יוחנן עצמו חזר בו משיטתו שם. ודו"ק), וע"כ פסק שבע"ת גדולים מצדיקים.