במה ששקו"ט בגליון תתח (ע' 51) בשיטת הרמב"ם (לפי הטור) פ"י ה"ד מהל' עדות דהשבה בכפיה אינו מכשיר את הגנב להיות כשר לעדות, דלא הוי תשובה, הנה יש להעיר ממשנה חגיגה פ"ג מ"ו דמבאר בגמ' חגיגה כו דמה דאיתא במשנה דגנבים שהחזירו הכלים נאמנים לומר לא נגענו, דמדובר בגנבים "שעשו תשובה", אבל המדובר במשנה טהרות פ"ז מ"ו דמקום דריסת הגנבין נעשה טמא - מדובר כשלא עשו תשובה, דבפשטות מדובר שם בשניהם כשהכלי אינו נמצא עוד תחת ידו, ובמילא נראה ברור שיש גנבים שמחזירים ו"עשו תשובה", ויש כאלו שהגם שהחזירו אינם נחשבים כ"שהחזירו את הכלים" "שעשו תשובה", וההסבר כנ"ל דכיון שהחזירו בכפיה אין זה נחשב תשובה. וכן מבואר בהדיא ברע"ב במשנה חגיגה שם "והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם לא מחמת יראה".

וכן כתב הרמב"ם פי"ב ממטמו"מ הי"ד "..הגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמם לא מחמת יראה...הרי אלו נאמנים...". ובמעשה רקח על הרמב"ם כתב דבגמ' לא נמצא חילוק זה (דהחזיר לו מחמת יראה) אבל "ודינו של רבינו אמת דכיון שאם החזירו מחמת יראה או ד"א אין כאן תשובה שלימה". אבל נראה לומר שבאמת המקור הוא מהגמ', דכיון שאמר דמדובר "דעשו תשובה" ומוכרח לומר שמדובר כשהחזירו, הרי נראה בעליל שגם אם מחזירים חסר בהתשובה והוא אם החזירו מיראה (שזה בעצמו מראה שחסר בהתשובה).