בהל' מלכים פ"א ה"ד כותב הרמב"ם ד"אין מעמידין מלך מקהל גרים אפי' אחר כמה דורות עד שתהי' אמו מישראל".

והרדב"ז (מכת"י) על אתר מבאר דהגם ששנינו בתוספתא דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, וזה שכתוב "מקרב אחיך" הוא מהמובחר שבאחיך, וכדמשמע גם בפרק החובל, מ"מ יסבור הרמב"ם שאם אמו מישראל כשר כדשנינו בפרק החולץ. ודרשת "ומקרב אחיך" דורש כהספרי דמ"ש "מקרב" הוא לא מחוצה לארץ, ו"אחיך" הוא ולא אחרים, וכזה משמע גם בעובדא דאגריפס שאמרו לו כל ישראל "אחינו אתה" ולא היו כל ישראל מחניפין אותו.

והיינו דמעובדא דאגריפס שקראו לו ישראל אחינו אתה מוכרח שהיתה אמו מישראל, ומזה מוכרח שלא ישראל מחניפין אותו.

ותמוה הוא דהרי בגמ' סוטה מא, ב - שנינו ההיפך, דאיתא שם "תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס", וכדאיתא גם מהתוספתא שם פ"ז ה"ח "משם ר' נתן אמרו נתחייבו ישראל כליה שחנפו לאגריפס המלך", והיינו דאדרבה ישראל חנפו לו לאגריפס המלך בזה שאמרו לו אחינו אתה ודלא כמ"ש הרדב"ז.

(ולשיטת הרמב"ם י"ל בפשטות וכמו שביאר בפיה"מ דאגריפס המלך לא היתה אמו מישראל, וע"כ בזה שאמרו לו "אחינו אתה" היה זה חנופה שע"כ נתחייבו כליה), וצ"ע.